29. לכאורה, חובות הבנק כלפי הרשויות, ככל שמדובר בתחום איסור הלבנת ההון מציבות את הבנק בסתירה אל מול חובות הבנק כלפי לקוחותיו. אלא שבהיבט של הכלכלה הגלובלית והמודרנית יש חשיבות לקיומה של רגולציה ברורה ומפורשת למלחמה בהלבנת הון: "מעבר לערכים המוגנים בחקיקה הרלוונטית, המאבק בפשיעה החמורה ובמעשי טרור, ניצולו של תאגיד בנקאי לפעילות של הלבנת הון ומימון טרור על ידי גורמים פליליים או טרוריסטים עלול לפגוע בשמו הטוב ובאמון הציבור בו ובמערכת הבנקאית כולה, ואף בשמה הטוב של מדינת ישראל" (סעיף 1 להוראה 411).
מלחמה בהלבנת הון מסייעת לייצוב וחיזוק המערכת הפיננסית הישראלית ומשרתת את הציבור ואת לקוחות המערכת הפיננסית. בהיעדר אכיפה אפקטיבית של איסור הלבנת ההון בארץ, ייסדק המוניטין של המערכת הבנקאית הישראלית בעולם. חשוב לציין שפרמטר משמעותי בהערכת הסיכון מצד בנקים זרים לפעילות לקוחות ישראליים הוא מידת החוסן של מערכת המשפט הישראלית באכיפת איסור הלבנת הון ("Jurisdiction Risk"). לפיכך, המשמעות של אכיפת איסור הלבנת ההון במערכת הכלכלית הבינלאומית הוא רב עד מאוד ונותן תשובה לשאלה מדוע ראה המחוקק להטיל על הבנקים חובות שבחלקן סותרות את חובות הבנק ללקוחותיו, כמו למשל חובת האמון וחובת הסודיות (ראו: עניין שם טוב, עמוד 416; איסור הלבנת הון, עמוד 239).
30. בהתאם למגמה העולמית להחיל את הגישה המבוססת סיכון בתחום המלחמה בהלבנת הון, הטילו המחוקק הישראלי והמאסדר על הבנקים את המלאכה להעריך את רמת הסיכון הנשקף מצד הלקוחות השונים, ו"סירוב למתן שירות בנקאי בשל חשש מפעילות של מימון טרור איננו רק סביר, אלא גם מתחייב" (עניין איעמאר, פסקה 15), כלומר על הבנק להעריך תחילה את הסיכון למימון פעולות טירור מהלקוח, ולאחר מכן על בסיס תשתית קונקרטית וממשית עליו להחליט לסרב. המסקנה הנגזרת מכך היא שכאשר מדובר בסירוב הבנק למתן שירות בנקאי מהנימוק של חשש לפעילות אסורה לפי דיני איסור הלבנת ההון, הבנק הוא זה שמעריך את הסיכון והוא גם זה המסרב להעניק שירות. לכאורה, לבנק מתחם שיקול דעת רחב באופן עקרוני, לנטר ולבקר את השימוש שנעשה מצד לקוחותיו בשירותים הבנקאיים שהוא מעניק. כפי שנקבע לאחרונה, לבנק ניתן בהקשר הזה כוח רב עד מאוד ולצדו אחריות גדולה (ראו: ת"צ (ת"א) 44598-12-12 ישראל גרינברג נ' דש גמל ופנסיה בע"מ, [פורסם בנבו] עמ' 1-2 (25.8.2021)). על הבנק לתת דעתו לכך שסמכות הסירוב בהקשר איסור הלבנת הון ניתנה לו מטעמים פרקטיים משיקולים אינסטרומנטליים וכלכליים, וזאת משום שהבנק הוא למעשה "מונע הנזק הזול", הוא הנהנה מנגישות למידע בזמן אמת, מיכולת תגובה מהירה וממערך תמריצים להימנע מפגיעה כלכלית בלקוחותיו או פגיעה במוניטין שלו עצמו בשמו הטוב ככל ששמו ייקשר להלבנת הון (ראו והשוו: "הלבנת הון ומימון טרור... מבוצעים בין היתר, באמצעות המערכת הבנקאית. לפיכך, ניצבים התאגידים הבנקאים בחזית המאבק למניעת הלבנת הון ומימון טרור... ניצולו של תאגיד בנקאי לפעילות של הלבנת הון ומימון טרור... עלול לפגוע בשמו הטוב ובאמון הציבור בו ובמערכת הבנקאית כולה, ואף בשמה הטוב של מדינת ישראל", הוראה 411, מבוא).
אלא שהשיטה לפיה הבנק הוא המנהל את הסיכון הנשקף מפעילות לקוחותיו לוקה בקשיים לא מבוטלים. כך למשל, קיים קושי להבחין בין פעילות המהווה סיכון ממשי ובין פעילות הנחזית להיות סיכון, אף שמטבע הדברים פעילות שהיא הלבנת הון per-ce מתרחש לעיתים פחות תכופות מאשר פעילויות שגרתיות שרק מעוררות חשד להלבנת הון (ראו: David Chaikin, Risk-Based Approaches to Combating Financial crime, 8 J. L. FIN. MNGT. 20, 21 (2009)). קושי נוסף נובע מהיות פעילות הערכת הסיכון פעילות החשופה להטיות רבות ובכלל זה, הטיה שיטתית נגד הנמנים על קבוצת אוכלוסייה מסוימת המקיימת מתאם גבוה לפעילות הלבנת הון יחסית לקבוצות אחרות. הטיה אפשרית אחרת היא הערכת יתר של סיכונים כתוצאה מתמריץ הבנק שלא להיות מזוהה עם פעילות הלבנת הון כדי למנוע פגיעה באמינות הבנק ובמוניטין שלו בבנקאות העולמית.