חובת הבנק להכרת הלקוח והערכת סיכון
26. נקודת המוצא לעניין זה היא סעיף 2(א) לחוק שירות ללקוח הקובע כי "לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי סביר לתת שירותים". שירות בנקאי הוא שירות חיוני שהכל צורכים אותו. למרות הביקוש הרב לשירותים בנקאים, הרי שרישיונות להפעלת בנק ניתנים במשורה ובהתאם להוראות חוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א-1981. מאחר שהבנקים נהנים מהעובדה שלהם הזכות להעניק שירותים בלעדיים, שהם כאמור חיוניים, ראה המחוקק לחייב את התאגידים הבנקאיים במתן שירותים לכלל הציבור: "מאחר שהתאגידים הבנקאים נהנים מהיתרון שהשירותים שהם נותנים נתייחדו להם לאחר לתיתם, יש לחייב אותם לתת שירותים אלה לציבור" (דברי הסבר להצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח), שתמ"א-1981, ה"ח 1497, 106). זהו הבסיס לחובה הכללית של הבנק לספק את השירות הבנקאי החיוני לציבור הרחב (ראו גם: עניין טולדנו, פסקה 18; רע"א 6582/15 עמותת איעמאר לפיתוח וצמיחה כלכלית נ' בנק הדואר, חברת דואר ישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 13 (1.11.2015), להלן: "עניין איעמאר"; ת"א (ת"א) 32053-07-17 א.י. איור בע"מ נ' ישראכרט בע"מ [פורסם בנבו] (5.5.2020)).
27. על הבנק מוטלות גם חובות מכוח דיני איסור הלבנת הון – כך היא חובת זיהוי והכרת הלקוח, דיווח וחובת ניהול רישומים ושמירתם (ראו: י' גרוסמן, ר' בלקין וס' ליכט, איסור הלבנת הון, עמודים 239-41 (מהדורה שנייה, 2013); להלן: "איסור הלבנת הון").
ענייננו הוא בחובת הבנק ל"הכרת לקוחותיו", "Know Your Client". בהתאם לשינויים גלובליים במלחמה העולמית בהלבנת הון, אומץ בארץ העיקרון כי על הבנקים להכיר את לקוחותיהם ולהעריך את הסיכון שנשקף מפעילותם הכלכלית במישור איסור הלבנת ההון: "גישה מבוססת סיכון תורמת לאפקטיביות בחלוקת משאבים להתמודדות עם הלבנת הון ומימון טרור וליישם צעדים מבוססי סיכון בכל המלצות של ה-FATF. העיקרון המרכזי בגישה זו קובע כאשר לקוחות מסווגים בסיכון גבוה, נדרש התאגיד הבנקאי לנקוט בצעדים מוגברים לניהול והפחתה של סיכון זה. בהערכת הסיכונים יתחשב התאגיד הבנקאי בכל גורמי הסיכון הרלוונטיים לפני קביעת רמת הסיכון הכוללת ובצעדים הנדרשים להפחתתה" (סעיף 2 להוראה 411).
28. המשמעות הפרקטית של החובה של הבנק להכיר את הלקוח היא כפולה. תחילה על הבנק לנקוט בצעדים המתחייבים בחוק, בצו ובהוראות המאסדר, כדי לזהות באופן פרוצדורלי את הלקוח. אך בכך לא סגי, שכן הבנק הוסמך להעריך את הסיכון הנשקף מפעילות הלקוח, ולהבדיל מההכרה הפרוצדורלית – נדרש לכך שיקול דעת מהותי. הערכת סיכון מטבעה היא סובייקטיבית: "ההבחנה המעשית בהערכת הסיכון להלבנת הון בין סיכון גבוה לבין סיכון רגיל היא סובייקטיבית ומעורפלת, ועל כן עלולה להיות קשה ליישום ועוד יותר קשה לאכיפה. לא מן הנמנע כי שני נותני שירות עסקי יעריכו את אותו הלקוח בהערכת סיכון שונה, דבר שיביא את האחד להימנע ממתן שירות ואת האחר להעניק את השירות המבוקש" (ע' באום "איסור הלבנת הון: חידושים מקומיים ומגמות גלובליות" דיון ודברים י 289, 314 (2017)).
מהוראה 411 עולה כי הענקת שיקול הדעת המהותי לבנקים נובעת מהנחה כי הבנק הוא זה שביכולתו למנוע בצורה אפקטיבית את התממשות הסיכון להלבנת הון, בהיותו המספק את התשתית להעברת ההון וניהולו:
""בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה-לְּךָ מִלְחָמָה" (משלי, כד, ו [א]) – כך לימדנו החכם באדם. ומלחמה בעבריינות המתוחכמת – אם אך מבקשים אנו להדבירה, או למצער למעט מעוצמתה – מחייבת מאליה תשובה מתוחכמת. זו דרך המלחמה. אין אחרת בלתה. תשובה מעין זו ביקש המחוקק להודיענו בחוק איסור הלבנת הון, חוק המשקף שינוי תפישה מהותי בכל הקשור לדפוסים המשתנים של הפשיעה הפושה והולכת במקומותינו. התמודדות אפקטיבית עם מורכבותן של עבירות הלבנת ההון, המערבות העברות כספים וביצוע עסקאות בין מדינות ברחבי העולם, מחייבת בקרה שוטפת וצמודה ופיקוח מתמיד ועקשני על הפעולות הפיננסיות השונות תוך קיום שקיפות מלאה. הנחת היסוד של החוק היא כי מלביני ההון פועלים באורח פתלתול וערמומי, ויהא ניתן לחשוף את מעלליהם רק אם תוטל חובת דיווח טוטלית וגורפת על כל פעולה מעל לסכום מסוים ועל כל פעולה חריגה. לו אחרת אמרנו, כי אז יצרנו פרצות ואפשרנו למלביני הון להתחמק מן הדין. וזה אמנם העיקרון שחוק איסור הלבנה בנוי עליו: העיקרון הוא עקרון הדיווח – דיווח גורף, דיווח רחב ומלא – מתוך הכרה כי בשל הקושי הרב הכרוך בחשיפה לא יהא ניתן אחרת להתחקות באורח אפקטיבי אחר עבירות ועבריינים. חובת דיווח רחבה ex ante משרתת כהלכה את מטרות החוק, מאפשרת היא לעקוב כראוי אחר פעולות ברכוש, ובכך מקלה היא על חשיפתן ועל איתורן של הלבנות הון" (ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל פ"ד נט(5) 397, 415 (2005); להלן: "עניין שם טוב").