משנקבע על ידי המפקחת כי מכפילי החניות הוצאו מגדר הרכוש המשותף והוצמדו לדירות, פנתה המפקחת לבחון את השאלה האם, כטענת המערערים, חרף האמור, התחייבו המשיבים, במסגרת חוזה המכר והמפרט שצורף לו, לשאת בהוצאות הכרוכות בהפעלתם. אשר לכך, הפנתה המפקחת להוראות סעיף 58 לחוק המקרקעין ובהתאם להן כלל בעלי הדירות יישאו בהוצאות החזקת הרכוש המשותף וכן, להוראות סעיף 6(א) לחוק המכר ובהתאם להן מקום בו ישונה שיעור ההשתתפות בהוצאות – כפי הנטען בענייננו שכן המערערים מבקשים שהמשיבים יישאו בהוצאות רכוש שאינו משותף – יש להכליל הוראה מפורשות הקובעת השינוי במסגרת הסכמי המכר. משכך, פנתה המפקחת, גם לעניין זה, לבחינת הוראות הסכמי המכר. במסגרת בחינה זו, הפנתה המפקחת לסתירות לכאורה בין הוראות הסכמי המכר והמפרטים, הקובעות מחד השתת ההוצאות על כלל בעלי החניות ומאידך השתתן על בעלי מכפילי החנייה בלבד. נקבע כי נוכח הסתירות בין הסעיפים השונים בהסכם המכר ובמפרט, לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 6 לחוק המכר שכן, אין קביעה מפורשת בדבר חיוב המשיבים לשאת בכלל הוצאות הפעלת מכפילי החנייה.
המפקחת הוסיפה וקבעה כי פרשנות ובהתאם לה לא מוטלת על המשיבים החובה לשאת בכלל הוצאות מכפילי החנייה, עונה גם אחר דרישת המחוקק בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג -1973 וההתוויות שניתנו להחלתו במסגרת הפסיקה לפיהן – יש לפרש את החוזה כמכלול ולהעדיף פרשנות המקיימת את כלל הוראות החוזה. נקבע כי פרשנותם של המשיבים מאפשרת הותרת כלל הוראות ההסכם והמפרט. אשר לכך, הפנתה המפקחת לסעיף 11 לחוזה המכר וציינה כי ניתן לפרשו בשתי דרכים. האחת - כזו שמטרתה להבהיר באופן כללי ביחסים בין הרוכשים לקבלן, מה הם סוגי השטחים שהוצאותיהם יחולו על הרוכשים (מבלי להתייחס לחלוקה בין הרוכשים לבין עצמם) והשנייה - כהוראה המבהירה כי כל ההוצאות המפורטות בסעיף יחולו על כל אחד מהרוכשים. נקבע כי הפרשנות הראשונה לסעיף זה קרי שמטרתו היא להגדיר באופן כללי את סוגי ההוצאות שיחולו על רוכשי הדירות אל מול הקבלן– מיישבת את הסתירות בין הוראות החוזה ומאפשרת קיום כלל החוזה ומשכך, יש להעדיפה. לכך הוסיפה המפקחת כי פרשנות זו אף עולה עם קביעת הפסיקה בדבר מעמדו של המפרט כמסמך המחייב ביחס להטלת הוצאות. עוד נקבע כי פרשנותה זו ממילא מיישמת הכלל ולפיו יש להעדיף את הוראת סעיף 59 במפרט שהוא סעיף ספציפי על פני סעיף 11 – שהוא סעיף כללי. נוסף על כך, קבעה המפקחת כי בפרשנות המפרט, יש ליתן עדיפות להוראת סעיף 59 למפרט, הדנה באופן ספציפי, עוסקת כל כולה בתחזוקת מכפילי החנייה וקובעת כי הוצאותיהם יוטלו על מי שרכש זכויות במכפילים, על פני הוראת סעיף 6.1.1. למפרט הקובע כי: למניעת ספק עלות הפעלת המכפילים תחול על כלל דיירי הבניין. אשר לכך, נקבע כי בנסיבות בהן קיים סעיף מפורש הנוגע לאחריות לנשיאה בהוצאות אחזקת מכפילי החניה, יש להעדיפו ולא ניתן לקבוע כי הוראה הקבועה בסעיף אחר - שהוא כללי - היא המחייבת. זאת, בפרט משלא עלה בידי המערערים להציג מצדם פרשנות אחרת שיש בה ליישב את הסתירה בין שני הסעיפים. תימוכין לאמור, מצאה המפקחת בעדותה של עורכת הדין שי מטעם הקבלן, ממנה עלה כי היא לא בחנה מראש ולא הייתה מודעת לסוגי ההוצאות הכרוכים בעלות הפעלת מפעילי החניה ועל כן לא עלה בידה להסביר מהי "עלות ההפעלה" הנזכרת בסעיף 6.1.1 למפרט. לאור זאת, קבעה המפקחת שבנסיבות אלו, לכל היותר, ניתן לחייב את המשיבים בתשלום בשל הוצאות החשמל להפעלת המכפילים, הוצאה לה הסכימו המשיבים בטיעוניהם.