בשולי פסק הדין דחתה המפקחת את טענת המערערים המבוססת על עילת עשיית עושר ולא במשפט. זאת משנקבע כי הטענה נטענה בעלמא ומבלי שהיא נתמכת בראיות מתאימות להוכחתה.
לאור כל האמור לעיל, קבעה המפקחת כי התביעה נדחית, כי על המשיבים לשאת בהוצאות החשמל הכרוכות בהפעלת מכפילי החניה בלבד, הוצאה לה נתנו המשיבים את הסכמתם.
טענות הצדדים בערעור;
7. המערערים מצדו האחד של המתרס, טוענים כי שגתה המפקחת עת קבעה כי מכפילי החניה נגרעו מהרכוש המשותף כדין ומהווים רכושם הפרטי של המערערים. אשר לכך פותחים המערערים וטוענים כי סעיף 52 לחוק המקרקעין קובע כי רכוש משותף יוגדר ככזה במקרה שבו הוא משמש את מרבית דיירי הבית ואין הכרח כי בפועל יעשה בו שימוש כזה. נטען כי הואיל ומכפילי החניה משרתים את מרבית דיירי הבית (14 מתוך 21 דירות בבית), הרי שבהתאם להוראות סעיף 52, הם מהווים רכוש משותף –מסקנה אליה הגיעה גם המפקחת (במסגרת המבחן הראשון) בפסק הדין. אלא שלטענת המערערים המסקנה אליה הגיעה המפקחת ביחס למבחן השני, שכאמור לעיל במסגרתו נבחן האם נגרעו מכפילי החניה מהרכוש המשותף כדין, בטעות יסודה. זאת הואיל ולטענת המערערים, בהתאם להוראות סעיף 6(א) לחוק המכר והפסיקה, גריעה כאמור – שהיא שינוי מהוראות התקנון המצוי הקובע כי רכוש משותף יכלול את כל חלקי הבית המשותף חוץ מהחלקים הרשומים כדירות - מחייבת קיומו של סעיף מפורש ונהיר בהסכמי המכר ואולם, במקרה דנן, בהסכמי המכר או בנספחיהם לא קיים סעיף ממנו ניתן ללמוד כי ניתנה הסכמת הצדדים להוצאת מכפילי החניה מהרכוש המשותף.
עוד טוענים המערערים כי, טעתה המפקחת בקביעתה ולפיה לא חלה על המשיבים החובה לשאת בהוצאות מכפילי החניה ביחד עם המערערים. זאת הואיל וקביעתה בעניין זה מנוגדת לקבוע מפורשות בסעיף 11.1 להסכמי המכר, בו נכתב כי המשיבים (ככלל דיירי הבית) מתחייבים לשאת בהוצאות אחזקת הבית המשותף, לרבות בגין מכפילי החניה. כן נטען כי קביעת המפקחת עומדת בניגוד להוראת סעיף 11.7 להסכמי המכר, בו נכתב כי ניתנת הסכמת הרוכש לכך שהוראות סעיף 11 לחוזה בכללותו יירשמו בתקנון הבית המשותף, על ידי רישום הערה בספרי המקרקעין, או בכל דרך אחרת שתיקבע על ידי המוכרת לפי שיקול דעתה. וכן, נטען כי קביעת המפקחת עומדת בניגוד להוראת סעיף 6.1.1 למפרט בו צוינה הערה כי "עלות מכפילי החניה תהיה על כלל מחזיקי הדירות בבניין".
נוסף על כך חולקים המערערים על פרשנותה של המפקחת, אשר לגישתם אינה מפרידה בין חניה למכפיל חניה. זאת משלטענת המערערים, מכפיל חניה, שלא כחניה, אינו אלא מתקן אחד ממתקני הבית באותו אופן שהתאורה שמאירה את שטחי החניות, היא חלק ממתקני הבית ומשכך עלות הפעלתה מתחלקת בין דיירי הבית.
עוד מוסיפים המערערים וטוענים כי אין בכך שהמשיבים אינם משתמשים במכפילי החניות, כדי להוביל לקביעה ולפיה אין הם צריכים לשאת בעלות הפעלתם, כפי שציינה המפקחת בסעיף 26 לפסק הדין. שכן, לטענת המערערים, בפסיקה נקבע שמקום בו מתקן בבית המשותף משמש את מרבית בעלי הדירות, אין כל קשר בעצם עשיית שימוש במתקן המשותף בפועל, לבין החובה לשאת בהוצאות הכרוכות באחזקתו. נוסף על כך, טוענים המערערים כי לו סברה המפקחת כי מכפילי החניה הם רכוש פרטי, הרי שאין כל הסבר המתיישב עם ההיגיון לכך שקבעה, שעל המשיבים לשאת חרף זאת בהוצאות החשמל בגין הפעלתם.
עוד נטען כי פרשנותה של המפקחת להוראות סעיף 59 למפרט ולפיה מסעיף זה נלמד כי על המערערים לשאת בהוצאות הפעלת המכפילים - מוטעית ואינה מתיישבת עם הוראות סעיפים 11 להסכמי המכר ו-6.1 למפרט. לגישת המערערים כל מטרת סעיף 59 למפרט היא לקבוע כי במסגרת השימוש במכפילי החניה, בדומה לשימוש בכלל מתקני הבית המשותף, מוטלת חובה לשמור על כללי השימוש במתקן, לשמור על תקינותם ולשאת באופן אישי בתוצאות ככל שפעולתו של משתמש מסוים תגרום נזק למתקן כלשהו. נטען כי פרשנות זו לסעיף 59, בניגוד לקביעת פסק הדין, היא זו המתיישבת היטב עם סעיפי החוזה והמפרט שהוזכרו לעיל, ולא ברור מדוע נקבע בפסק הדין כי יש לתת עדיפות דווקא לסעיף זה ולא לסעיפים 11 ו-6.1 ובמיוחד כשסעיף 63 למפרט קובע כי ההערות הקבועות במפרט הן בנוסף ומבלי לגרוע בהוראות הקבועות בהסכם.