נטען כי לאור האמור הרי שככל שסבר הקבלן שבמקרה דנן, חרף העובדה כי החניות והמכפילים הם רכוש פרטי, על כל בעלי הדירות לשאת בעלות אחזקתם, היה עליו לכלול סעיף מפורש המורה כן במסגרת המפרט. אשר לכך, נטען כי לא זו בלבד שלא קיימת הוראה המורה זאת מפורשות, אלא שההיפך, בסעיף 59 למפרט שכותרתו "מכפיל חניה", התייחסו הסכמי המכר באופן מפורש לנושא מכפילי החניה ובניגוד לטענות המערערים ולפיה מדובר בסעיף המציין את כללי ההתנהגות של המשתמשים במכפיל החנייה - עיון בסעיף זה מלמד כי הוא מסדיר מפורשות את הצמדת מכפילי החנייה לדירות וכן כולל קביעה בדבר נשיאה בהוצאות המכפיל על ידי בעליו. עוד טוענים המשיבים, באשר לטענת המערערים בדבר סתירה בין הוראות סעיפים 59 ל – 6.1 למפרט, כי צדקה המפקחת משהעדיפה את הוראות סעיף 59 למפרט על פני הוראות סעיף 6.1.1. זאת שעה שסעיף 6.1.1 למפרט כולל הערה קצרה ולקונית כי "למניעת ספק יודגש כי עלות מכפילי החניה תהיה על כלל מחזיקי החניות בבניין" ולעומתו סעיף 59 למפרט כולל הוראות המתייחסות בפירוט ובהרחבה לתחזוקת המכפילים וההוצאות הכרוכות בכך.
עוד מוסיפים המשיבים וטוענים כי צדקה המפקחת בפרשנות סעיף 11 להסכמי המכר, פרשנות אשר אינה מנותקת (כפרשנותם של המערערים) מכלל הוראות הסכמי המכר והמפרט, כפי שפורטו לעיל בהרחבה, אלא היא מיישבת אותן. בהקשר זה, מפנים המשיבים לכך שקביעתה של המפקחת מושתתת לא רק על הוראות הסעיפים אלא גם על העדויות שנשמעו בפניה, לרבות עדות עורכת הדין מטעם הקבלן, שממנה נלמד כי בעת ניסוח סעיפי ההסכם והמפרט כי היא לא הייתה מודעת ולא בחנה מראש את סוגי ההוצאות הכרוכים בהפעלת מכפילי החניה ובעלותן.
זאת ועוד, לטענת המשיבים לא קיימת כל סתירה בקביעת המפקחת ולפיה יישאו המשיבים רק בעלויות הוצאות החשמל השוטפות. אשר לכך, נטען כי לנוכח הסתירה בין הוראות סעיף 59 להוראות סעיף 6.1.1 למפרט - ומשנקבע כי סעיף 59 הוא הסעיף הקובע, ניתן לכל היותר לחייב את כלל בעלי הדירות בעלויות החשמל הנדרשות להפעלת המכפילים, וזאת בהתאם לפרשנות שניתנה לסעיף 6.1.1 על ידי המשיבים, אשר התבססה על העובדה שהמכפילים מופעלים מלוח החשמל המרכזי ברכוש המשותף ולא הוקצו לכך שעוני חשמל נפרדים.
לא זו אף זו, לטענת המשיבים, הכרעת המפקחת בפסק הדין מבוססת בין השאר על כך, שהמפקחת העדיפה את עדויות המשיבים הן ביחס לטענת המשיבים כי לא הובהר להם, בטרם חתמו על הסכם המכר, שיהיה עליהם לשאת בהוצאות עבור אחזקת המכפילים, והן ביחס לטענת המשיבים כי גם המערערים עצמם סברו בזמן אמת שהמכפילים הם רכוש פרטי שההוצאות הכרוכות בהפעלתם מוטלות עליהם (טענה אשר המשיבים תמכו בראיות רבות ובכלל כך תכתובות עם אחד המערערים). עוד נטען כי עדותם של המערערים לא עשתה רושם אמין, מאחר ולא עלה בידיהם להוכיח את טענותיהם או לספק הסבר מניח את הדעת שיש בו כדי להפריך את טענות המשיבים.