42. כעניין עקרוני, נוטה אני לדעתה כי למבקש או לבא כוח מייצג שניתנה הוראה להחליפו עומדת האפשרות להגיש בעניין זה ערעור בזכות מבלי להמתין לתום ההליך (השוו לסעיף 349(א)(2) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, המבהיר כי "החלטה בבקשה להפסקת כהונתו של הנאמן" יש לראות כ'פסק דין' לעניין הזכות להגשת ערעור). ואולם, אין צורך שנכריע בעניין זה במקרה דנן, וזאת משני טעמים:
--- סוף עמוד 27 ---
ראשית, המבקשים הם שבחרו לתקוף את ההחלטה שלא למנותם לבאי כוח מייצגים בהליך של בקשת רשות ערעור, והשאלה האם זהו הליך התקיפה הנכון לא הועלתה כלל על ידי מי מהצדדים במסגרת ההליך האמור. לאור זאת יש להבין את הדברים שנאמרו בעניין זה בבג"ץ 6936/17, אשר מפאת התאמתם לענייננו, אביא אותם בשלמותם:
אין ממש אף בטענתם של העותרים לקיומה של לקונה בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, שבגינה "אין לעו"ד שנזרק (לאחר שעבד 3 שנים), כל זכות לערער כנגד פיטוריו שנעשו שלא בפניו, למעט האפשרות היחידה להגיש בר"ע בעניינו, בעוד הגשת בר"ע בעניינו שוללת מהעו"ד שנזרק לקיים דיון בעניינו ולהשמיע את טענותיו..." (סעיף 6 לבקשה לעיון חוזר). לעותרים היתה נתונה זכות ערעור על ההחלטה בדבר אי מינויים כבאי כוחה של הקבוצה (החלטת המינוי מיום 26.10.2016 כהגדרתה בפסק דיננו), אלא שהם אלה שבחרו שלא לממש זכות זו ולפסוע בנתיב ערעורי אחר (הגשת רע"א 9169/16); ובעניין זה אין לעותרים להלין אלא על עצמם. יתרה מזאת, וכפי שהוברר בהחלטת הרשמת ל' בנמלך מיום 28.9.2017, טענותיהם הערעוריות של העותרים נדונו לגופן ונדחו ב-רע"א 9169/16, וכן בשורה של בקשות והליכים מאוחרים יותר שבהם ביקשו העותרים לבטל את שנקבע שם על ידי השופטת א' חיות. ההליך דנן בכל מקרה אינו יכול לשמש כמקצה שיפורים להליך הערעורי שהסתיים זה מכבר.
שנית, משעניין החלפת המערערים נבחן במסגרת בקשת רשות ערעור בלבד, עומדת להם האפשרות, במסגרת הערעור דנן, להעלות את טענותיהם בסוגיית החלפתם כבאי כוח מייצגים, כפי שאכן עשו. זאת, משום שעל פי ההלכה הפסוקה אין בעובדה כי בעל דין הגיש בקשת רשות ערעור וזו נדחתה, אף מנימוקים לגופו של עניין, כדי לחסום אותו מלשוב ולערער פעם נוספת על אותה החלטה במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי בתובענה, הגם שמדובר ב"כפל ערעור" (רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר, פ"ד נח(1) 854, 863-861 (2003). יצוין כי פסק דין זה ניתן בהסתמך על תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ואולם, תקנה זו אומצה, בשינויי נוסח קלים, בתקנה 150 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקסד"א החדשות), תוך שהובהר בדברי ההסבר כי "תקנה זו מאמצת את ההסדר הקיים בתקנה 411 בתקנות הקודמות ומוסיפה גם את הצורך בהגשת בקשת רשות ערעור על החלטה בענין סמכות מקומית". כן ראו: ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין, פסקה 10 (9.12.2008); ע"א 7259/10 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ירוחם, פסקה 20