70. בענייננו כאמור, בית המשפט קמא, במותב של שלושה שופטי המחלקה הכלכלית בתל אביב-יפו, סבר כי בהתחשב בשלב בו מצוי ההליך (לאחר שאושרה התובענה כייצוגית, אך בטרם הוכרעה הבקשה לדיון חוזר), וכן בסיכונים והסיכויים שבהמשך ניהול ההליך (ובפרט הקשיים שניצבים בפני התביעה הייצוגית לוּ ההליך היה ממשיך להתנהל עד תומו, הן לעניין הוכחת הטענה כי דיווחי החברה נעשו שלא כדין, הן לעניין הוכחת הקשר הסיבתי והן לעניין הוכחת הנזק ושיעורו), מדובר בפשרה ראויה, אשר הפיצוי שניתן במסגרתה הולם את סיכויי וסיכוני התובענה הייצוגית. לצד זאת, מצא בית המשפט קמא כי בהסדר הפשרה גלומים יתרונות רבים, ובכלל זאת פיצוי מהיר וודאי לחברי הקבוצה (אל מול האפשרות כי ככל שההליך היה מוסיף להתנהל ייתכן כי סכום הפיצוי לו היו זכאים חברי הקבוצה היה קטן יותר מזה שהוסכם עליו, ואף ייתכן שהם לא היו נמצאים זכאים לפיצוי כלשהו), מנגנון פיצוי שמאפשר את הגדלת סכום הפיצוי ככל שיתגלו חברי קבוצה נוספים הזכאים לפיצוי וכן חיסכון בעלויות ובמשאבים לכלל הצדדים הנוגעים לעניין (שכן המשך ניהול ההליך עתיד היה להיות ממושך ויקר, וזאת בשים לב למורכבותו ולמשך ניהולו עד כה). מסקנה זו, על מכלול טעמיה, מקובלת עליי, ולא מצאתי טעם מבורר להתערב בה.
--- סוף עמוד 42 ---
מסקנה זו מתחזקת גם לנוכח העובדה שב"כ היועמ"ש לא הביע התנגדות להסדר הפשרה.
71. בשלב זה, לוז טענותיהם של המערערים בעניין הסדר הפשרה מופנה נגד הדרתן של קבוצות נוספות מהסדר הפשרה, אופן חישוב הנזק ואי מינויו של בודק. אפנה לבחון טענות אלה אחת לאחת.
72. כאמור המערערים סבורים כי בעוד הסדר הפשרה מתייחס לקבוצה אחת בלבד, התובענה הייצוגית דנן כוללת ארבע קבוצות, אשר נזקן המצטבר מוערך על ידם בכ-250 מיליון ש"ח. ארבע הקבוצות אליהן מתייחסים המערערים הן אלה: הקבוצה שנכללה בהסדר הפשרה; קבוצת המשקיעים הפרטיים שרכשו מניות בהקצאה פרטית; קבוצת בעלי המניות; וקבוצת מממשי האופציות שאינן מסדרה 4.
דין טענה זו להידחות.
קבוצת המשקיעים הפרטיים אכן הוגדרה על ידי המערערים במסגרת בקשת האישור כחלק מהקבוצות המיוצגות, אך בית המשפט קמא קבע בהחלטת האישור כי אין מקום לכלול אותה בגדר ההליך הייצוגי דנן, וצמצם את התובענה הייצוגית לקבוצה אחת בלבד. על אף שהמערערים הגישו בשעתו השגה על החלטת האישור, השגתם לא התייחסה לעניין זה. מכאן שדבר הוצאתה של קבוצת המשקיעים הפרטיים הפך לחלוט זה מכבר. לשיטת המערערים, האחריות לפעול להשבת הקבוצה האמורה הייתה מוטלת על כתפי עוה"ד גרשט ונאור מעת שהחליפו אותם בתפקידם. ואולם, עצם העלאת טענה זו על ידי המערערים מעוררת קושי, בשים לב לכך שהם אלה שערערו על החלפתם ומינויים של עוה"ד גרשט ונאור תחתם, דבר שהוביל לעיכוב של כ-10 חודשים בכניסה לתוקף של מינויים, הרבה מעבר למועד הקבוע בדין להגשת השגה על החלטת האישור. מכל מקום, משנמצא כי קבוצת המשקיעים הפרטיים אינם בגדר חברי הקבוצה לגביה אושרה בקשת האישור, ממילא אין בעובדת אי הכללתם בהסדר הפשרה (לטוב ולרע) כדי להצדיק את דחייתו.