35. בא-כוח המבקש 2 העלה אף הוא טענות דומות במהותן, כפי שטען המבקש 1. לשיטתו, הפרת ההוראה החוקית בעניינו לא נעשתה בנסיבות מחמירות, שכן מעשיו לא הביאו לפגיעה בשלומה הפיזי, או הנפשי של המתלוננת בהליך שנוהל בעניינו, מעשיו לא הביאו לבזבוז משאבים ניכרים, והמבקש 2 אף לא עבר במעשיו כל עבירה נוספת, לבד מהפרת ההוראה החוקית כשלעצמה. מכאן, סבור המבקש 2, כי בהתאם להנחיות, לא היה מקום להורות על העמדתו לדין בגין הפרת הוראה חוקית.
36. בתגובתה לעמדות המבקשים הנ"ל – המשיבה טענה כי יש לדחות את טענותיהם בדבר אופן יישום ההנחיות בעניינם, שכן אלה אינן מעוררות שאלה עקרונית או חשש לעיוות דין, המצדיק מתן רשות ערעור. עוד טענה המשיבה, כי שינוי המדיניות שחל מצדה, עם התווית ההנחיות, איננו חל באופן רטרוספקטיבי בעניינם של המבקשים, אלא מכאן ולהבא בלבד – שכן מדובר בשינוי מדיניות מינהלי, ולא בחיקוק עונשי המצדיק תחולה למפרע של הוראה מקילה (זאת, בהתבסס על מה שנפסק ב-רע"פ 4562/11 מוחתסב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (07.03.2013) (להלן: עניין מוחתסב)). כך או כך, המשיבה טוענת כי אין בהנחיות משום שינוי מדיניות רדיקלי בהשוואה למה שנהג קודם להוצאת ההנחיות, ובכל מקרה הגשת כתבי האישום נגד המבקשים בעבירה של הפרת הוראה חוקית – הייתה מוצדקת ונעשתה כדין.
הבקשה להצטרף כידידי בית המשפט
37. לאחר הדיון בעל-פה הוגשה בקשת הצטרפות כ"ידידי בית המשפט" מטעם ארגונים שונים הפועלים להגנה וסיוע לנפגעי תקיפה מינית, אלימות במשפחה, ובפרט אלימות נגד נשים (להלן: בקשת ההצטרפות). בגדר בקשת ההצטרפות, נטען כי על רקע השאלה העקרונית המתעוררת בנסיבות העניין ביחס למדיניות האכיפה במקרים של הפרת תנאי שחרור בערובה, יש ליתן את הדעת על מאפייניה הייחודיים של תופעת האלימות במשפחה ועבירות מין. לטענת המבקשות להצטרף, תנאי השחרור בערובה נועדו לאזן בין שלומם וביטחונם של נפגעי אלימות ומין במשפחה, ולספק להם תחושת ביטחון, לבין זכויותיו של הנידון. על כן, המבקשות להצטרף סבורות כי הכרעה כוללת בסוגיות העקרוניות שבמוקד, טעונה בחינה מנקודת המבט של נפגעי עבירות אלימות ומין במשפחה, ובהשפעה שתיתכן למדיניות אכיפה מקילה עם המפר את תנאי שחרור ממעצר, לגבי סוג עבירות זה.
38. לאחר עיון, נחה דעתנו כי אין מקום לאשר במסגרת ההליכים שבפנינו את בקשת ההצטרפות. הטעם לכך הוא בעובדה כי הסוגיה העקרונית המתעוררת במקרים שבפנינו קשורה במדיניות האכיפה הכללית לגבי מי שהפר את תנאי שחרורו בערובה, ולקווי המתאר שלאורם יש לבחון את האפשרות להעמיד לדין את המפר הוראה חוקית. קווים מנחים אלה עשויים לפשוט צורה אחת וללבוש צורה אחרת בהתאם לסוג העבירה ולנסיבותיה, ואין הם חלים דווקא לגבי עבירות מין ואלימות במשפחה, לגביהן המבקשות להצטרף טוענות באופן פרטני. גם העובדה כי בקשת ההצטרפות הוגשה לאחר שהוגשו טענות הצדדים בכתובים וטענותיהם נשמעו בעל-פה, יש בה כדי להביא לדחייתה (בעניין זה ראו: מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ''ד נג(1) 529 (1999); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241, 252-251 (2000)). מעבר לכך, התוצאה בערעורים, כמפורט בהמשך, לא הצריכה את הצטרפותם.