39. לאחר שהוגשו לנו עמדות הצדדים, בעקבות פרסום ההנחיות שהועברו לעיוננו – בשלה העת להכריע בבקשות רשות הערעור לגופן. אפנה אפוא עתה לניתוח ובירור של טענות הצדדים.
דיון והכרעה
40. לאחר עיון בבקשות ובתגובות להן ולמקרא מכלול עמדות הצדדים שהוגשו לנו לאחר הדיון בעל-פה – נחה דעתי כי דין בקשות רשות הערעור להתקבל, ביחס לשאלת סמכותה של המשיבה להורות על העמדתו לדין של מפר תנאי שחרור בגין הפרת הוראה חוקית (לפי סעיף 287 לחוק העונשין), בד בבד עם סמכותה לערוך בחינה מחודשת של תנאי מעצרו (מכוח סעיף 51 לחוק המעצרים) ובמה שכרוך בכך. על כן, אדון בטענות המבקשים בעניין זה כבערעור (ולפיכך, יכונו המבקשים 2-1 מכאן ואילך: המערערים 1 ו-2, בהתאמה). יחד עם זאת, כפי שיפורט להלן, סבורני כי בנסיבות העניין אין מקום לשנות מהמסקנות אליהן הגיעו הערכאות הקודמות בסוגיה זו, ומשכך אציע לחבריי כי נורה על דחיית הערעורים לגופם, בכפוף לאמור בפיסקה 77 שלהלן.
41. השאלה העיקרית הניצבת במוקד הערעורים שבפנינו, עניינה כאמור ביחס שבין הוראות סעיף 51 לחוק המעצרים, לבין הוראות סעיף 287 לחוק העונשין, ובשאלת סמכות המשיבה להעמיד אדם לדין בגין הפרת הוראה חוקית של תנאי שחרורו בערובה. אתמקד לפיכך בבירור היחס בין שתי הוראות החוק הנ"ל, זו שבחוק המעצרים וזו שבחוק העונשין. ותחילה אפנה לסקירת פסיקת בית המשפט זה בסוגיה זו.
42. שאלת תחולתם המקבילה של שני הסעיפים שבמוקד נדונה זה מכבר בפסיקתו של בית משפט זה. בעניין פרץ השופט ד' לוין קבע, בהסכמתם של השופטים (כתארם אז) ת' אור ו-מ' חשין, כדלקמן:
"... הפרת תנאי השחרור יכול שתהווה עילה להעמדת הנאשם לדין פלילי על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, משום שהפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט, אך זאת לצד הצעדים הנ"ל שניתן לנקוט על-פי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] הנ"ל ובנוסף להם" (ראו: שם, בעמ' 863) (ההדגשות שלי – ח"מ).
כך גם בעניין רע"פ 3395/00 זגורי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (02.01.2001) קבע השופט (כתארו אז) א' מצא כי הטענה לפיה סעיף 287 לחוק העונשין איננו חל על הפרת תנאי שחרור בערובה: "מנוגדת לקביעה מפורשת של בית-משפט זה" (הכוונה היא, כפי הנראה, לעניין פרץ הנ"ל).
ואכן, עמדה זו, שלפיה אין מניעה, עקרונית, להעמיד לדין אדם בגין הפרת תנאי שחרורו בערובה, בד בבד עם בחינה מחודשת והחמרה של תנאי מעצרו, קנתה לה אחיזה והיא יושמה מספר פעמים בפסיקתו של בית משפט זה (עיינו: עניין זרעיני, בפסקה 15 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס; בש"פ 4967/14 אבו מוך נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פיסקה ט' (23.07.2014); בש"פ 5673/12 אטינגר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פיסקה 12 (06.08.2012)). עמדה זו אף יושמה לא אחת בפסיקת בתי המשפט המחוזיים (ראו: ע"פ (מחוזי-ב"ש) 7485/01 מדינת ישראל נ' כהן [פורסם בנבו] (06.02.2002); ע"פ (מחוזי-ב"ש) 7317/02 מדינת ישראל נ' טרפימוב [פורסם בנבו] (26.05.2005)).