46. תפקידו העיקרי של מוסד השחרור בערובה הוא לשמש אמצעי חלופי למעצרו של אדם, תוך הגשמת התכלית שבבסיס המעצר, וזאת על ידי שימוש באמצעי מידתי יותר שפגיעתו בחירותו האישית של האדם פחותה (ראו למשל: בש"פ 980/12 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (08.02.2012) (להלן: בש"פ 980/12)). שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו, בכל מועד שיידרש, וכן שיימנע מלשבש הליכי משפט. בית המשפט רשאי להוסיף תנאים, לפרק זמן שיקבע, ככל שימצא לנכון, לרבות, בין היתר: "איסור לקיים קשר או להיפגש עם מי שיקבע" (ראו: סעיף 48(א)(4) לחוק המעצרים).
47. סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים קובע, בין היתר, כי הפרת תנאי הערובה עשויה לשמש עילה למעצרו של החשוד מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. כך היא לשון הסעיף:
"21. (א) הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, ובכלל זה על מעצרו בפיקוח אלקטרוני, אם נתקיים אחד מאלה:
[...]
(2) בית משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה, או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה" (ההדגשה שלי – ח"מ) (עיינו גם: סעיפים 23(א)(6), ו-47 לחוק המעצרים).
באופן דומה, סעיף 51 לחוק המעצרים, הסעיף שבמוקד פרק זה, שכותרתו: "תוצאות הפרת תנאי שחרור בערובה", מורה, בין היתר, כי הפרת תנאי השחרור בערובה עשויה להביא למעצרו של המפר, כמו גם לחילוט הערבות שנקבעה לו. הפרת תנאי השחרור בערובה איננה מחייבת את חילוט הערבות, או את מעצרו של המשוחרר ככל שהתגבשה כנגדו עילת מעצר. הסעיף מקנה לבית המשפט הדן בעניינו של נידון אשר הפר את תנאי שחרורו בערבות, את הסמכות לערוך בחינה מחודשת בתנאים אלו לנוכח ההפרה, ובנסיבות המתאימות רשאי בית המשפט אף שלא להורות על שינוי בתנאי השחרור (עיינו: בש"פ 9825/16 אבו סבילה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פיסקה 11 (02.01.2017); וכן: בש"פ 3239/08 שוקרון נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקה 10 להחלטתי (13.05.2008), שם נקבע כי מעצר איננו "מפרעה" על-חשבון העונש ואין נפקא מינה לעניין זה אם עילת המעצר הינה הפרת תנאי שחרור).
48. בפסיקתנו נקבע כי הפרת תנאי שחרור בערובה הינה עילת מעצר עצמאית, העומדת בפני עצמה, ואיננה קשורה, בהכרח, לעילות המעצר האחרות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים, כגון החשש לשיבוש הליכי משפט, או המסוכנות הנשקפת מן הנידון. עילת המעצר של "הפרת תנאי שחרור בערובה" היא פועל יוצא של ההשקפה לפיה השחרור בערובה תלוי, בראש ובראשונה, באמון שנותן בית המשפט בנידון, אשר ביסודו ההנחה כי עמידתו בתנאי השחרור, או הערובה, תאיין את החשש מפני הישנות העבירה על-ידו, שיבוש הליכי משפט, או מעשה עבירה אחר שיבוצע על-ידו. מכיוון שהאמון הוא שמבסס את קיומה של עילת מעצר זו, הרי שאם "נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה" וממילא נדרשת בחינה מחודשת של תנאי השחרור המתאימים לנידון-מפר תנאי השחרור (ראו: בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פיסקה 8 (06.02.2000); בש"פ 5673/12 אטינגר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (06.08.2012)).