49. בהלכה הפסוקה אף נקבע כי החמרת תנאי מעצר למפר השחרור בערובה מוצדק נוכח שיקולי הרתעה, מפני שיש בהחמרה זו כדי לשמש אזהרה בפני עבריינים ונאשמים, לפיה אי-הקפדה על תנאי השחרור עלולה להביא לחזרתם למעצר מאחורי סורג ובריח. טעם נוסף המצדיק החמרה זו בתנאי המעצר, נובע מהעובדה כי אי-הקפדה על האזהרות שניתנו לנידון לבל יפר את תנאי שחרורו, עלולה להביא לזילות בית המשפט, ולעידוד, בעקיפין, של פעילות עבריינית (ראו: בש"פ 3374/15 מדינת ישראל נ' פלוני [פורסם בנבו] (17.05.2015)). יחד עם זאת, כאמור, אין זה מחובתו של בית המשפט להטיל על נידון שהפר את תנאי שחרורו דווקא מעצר מאחורי סורג ובריח, ובהקשר זה מוקנה, כאמור, לבית המשפט שיקול דעת רחב לפעול בהתאם לנסיבות עניינו של הנידון שבפניו.
50. נמצאנו למדים, כי התכלית הניצבת בבסיס מעצרו (או החמרת תנאי שחרורו) של נידון שהפר את תנאי שחרורו בערובה – איננה לשם השתת סנקציה עונשית, אלא משקפת שיקולים של סיכול ומניעת שחרורו של אדם, אשר במעשיו העיד על עצמו כי איננו ראוי לאמון שנתן בו בית המשפט, כי אין בעניינו חלופת מעצר טובה, ומטעמי הרתעת הרבים ומניעת זילות בית המשפט.
51. תכליות דומות ניצבות גם בבסיס הסמכות הנתונה בידי בית המשפט לחלט ערבות שניתנה על-ידי מי שהפר את תנאי שחרורו בערובה (בהתאם לסעיף 51 לחוק המעצרים), שכן להבדיל מהתכלית החקיקתית שבדיני הערבות, אשר באה להבטיח חוב בעל ערך כספי, התכלית החקיקתית העיקרית בהשתת ערבות בדיני המעצרים היא להטיל מורא וחשש על המשוחרר בערובה (ראו: ברכיהו ליפשיץ "ערובה וערבות - ביחד ולחוד", משפטים כט 239, 240 בה"ש 24 (1998)). ואכן, לא אחת נקבע בפסיקת בית משפט זה כי הסמכות לחילוט ערבות שנתן נידון שהפר את תנאי שחרורו בתנאים, נועדה לשמש כאמצעי הרתעה מפני הפרת תנאי השחרור (ראו: בש"פ 980/12 זהר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפיסקה 15; וכן: בש"פ 10533/05 אבו דין נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפיסקה 3 (21.12.2005)).
סעיף 287 לחוק העונשין – הפרת הוראה חוקית
52. עבירת הפרת הוראה חוקית, קבועה בסעיף 287 לחוק העונשין, ומורה כדלקמן:
"287. (א) המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו ענין, דינו – מאסר שנתיים.
(ב) המפר הוראה מהוראות צו שניתן מאת בית משפט לשם הגנה על חייו, גופו או שלומו של אדם אחר מפני המפר, דינו – מאסר ארבע שנים".