53. בטרם אפנה לניתוח התכליות אותן נועד סעיף זה למלא, אציין כי אין בידי לקבל את טענת בא-כוח המערער 1, לפיהן אין לראות בהחלטה המורה על שחרורו של אדם ממעצר בתנאים משום "הוראה שניתנה כשורה...", או "צו שניתן מאת בית משפט", כמשמעותם בסעיף זה. טענה זו נעדרת אחיזה בלשון הסעיף, והיא אף איננה עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף זה, שמטרתו, בין היתר, היא למנוע זילות של החלטות בית המשפט ורשויות ציבוריות.
54. אין בידי לקבל גם את פרשנותו האלטרנטיבית של בא-כוח המערער 1, הסבור כי אין לראות בתנאי שחרור בערבות שנקבעו על-ידי בית המשפט משום הוראה חוקית, אלא בבחינת "התחייבות חוזית". מקובלת עלי בהקשר זה עמדת המשיבה, כי טענה זו נעדרת אחיזה כלשהי בלשון החוק, וברי כי תנאים שקבע בית המשפט לשחרורו של אדם, אינם נובעים מתוך התקשרות רצונית בין הנידון לבין הרשות, אלא זו בגדר הפעלת סמכות שלטונית, אשר כל שינוי או סטייה מהוראותיה מצד הנידון טעונה אישור מפורש. אציין עוד כי לעמדתי, גם הפרת תנאי שחרור בערובה שניתנו על-ידי קצין משטרה (ולא על-ידי בית המשפט), עולה כדי "הוראה שניתנה כשורה", ועל כן הפרת תנאי השחרור גם במקרה מעין זה עלולה להביא להעמדה לדין בגין הפרת הוראה חוקית, בקובעי כן אינני מתעלם מהאמור בסעיף 42(ב) לחוק המעצרים, לפיו שחרור בערובה בתנאים על-ידי קצין משטרה, טעון את "הסכמת החשוד", נתון שלכאורה יש היה בו כדי לחזק את הגישה כי הסכמת החשוד מכוננת את כתב הערבות, וראו גם בסעיף 20 לחוק המעצרים ואולם לשיטתי מעת שההסכמה ניתנת – זו "הוראה שניתנה כשורה". (לעמדה שונה, העולה מפסיקת הערכאות הדיוניות, ראו: רינת קיטאי סנג'רו, המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין, 227 (2011)).
55. אשר לטעמים המונחים ביסוד הסעיף הנ"ל, וכפי שניתן ללמוד "ממקומה הגיאומטרי" של עבירת הפרת הוראה חוקית הקבועה בסעיף 287 לחוק העונשין, הרי שהתכלית המונחת ביסודה של עבירה זו – יש בה בהחלתה על ענייננו – הטלת סנקציה עונשית על מפר תנאי המעצר, אשר עקרון הגמול למבצע העבירה מהווה שיקול משמעותי בגדרה. מדובר, איפוא, באמצעי ענישתי צופה פני עבר המכוון לגמול לנידון על הפרה שכבר ביצע, בצד מטרתו לשמש כאמצעי למיצוי הדין עם מי שהביא לזילות הוראות בית המשפט, או הרשות.
56. גישה זו מתחזקת לנוכח בחינת תכליתם של כלים משלימים נוספים המצויים בידי בית המשפט, אשר נועדו לשם השגת התכלית של ניהול ההליך השיפוטי באופן תקין. דוגמא לכך היא פקודת בזיון בתי המשפט, אשר באופן דומה לשאלה הפרשנית שבפנינו, נקבע בעבר כי סמכות בית המשפט לפעול על-פי פקודה זו, הינה במקביל לסמכות המשיבה להעמיד לדין את מי שהפר את הוראות הפקודה, מכוח הוראות 287 לחוק העונשין. זאת, מפני שביסוד פקודת בזיון בתי המשפט עומדת המטרה האכיפתית, אשר נועדה לקיים את ההליך השיפוטי, ואילו הוראות סעיף 287 לחוק העונשין מהוות, כאמור, סנקציה עונשית שעקרונות גמול עומדים בבסיסה (ראו בעניין זה: ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ''ד לז(2) 187 (1983); גבריאל הלוי תורת דיני העונשין, 303-302 (כרך ד', 2010)).