עוד יש לציין הוראות חוק פרטניות, המלמדות כי סמכות המשיבה לפעול לנוכח הפרת הוראה חוקית, שעניינה דומה לזה שבענייננו, מתקיימת לצד הסמכות להוציא צווים שונים שמטרתם המניעתית קרובה לזו של הליך המעצר. דוגמא לכך הן הוראות סעיפים 5(ד) ו-5(ה) לחוק מניעת הטרדה מאיימת התשס"ב-2001, המעניקים סמכות בידי בית המשפט ליתן צו מניעת הטרדה מאיימת נגד אדם, ולהתנות זאת בתנאים ולקבוע ערובה. לצד זאת, סעיף 8(א) לחוק האמור מסמיך שוטר לעצור אדם שהוגשה נגדו תלונה בגין הפרת הצו (וראו עוד בסעיפים 2 ו-7(ב) לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 וכן בסעיף 5(א)(2א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).
57. כנגד העיצומים העונשיים ותכליתם – הליך המעצר "אינו מיועד להעניש את הנאשם" (ראו: בש"פ 6504/03 מדינת ישראל נ' חביב, פ"ד נז(5) 865, 867 (2003)), וזאת בהתאם לכלל לפיו מעצר איננו עונש, אלא תוצאה מתחייבת כדי להגן על הציבור מפני מי אשר מסוכנותם הוכחה לכאורה, ובהעדר חלופה מתאימה אחרת (ראו: ע"פ 4152/13 ישראלי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפיסקה 10 (13.08.2014).
58. הנה כי כן, מן המקובץ עולה כי שני הסעיפים שבמוקד דיוננו – נועדו למלא אחר תכליות שונות בעיקרן, הנובעות מהענף המשפטי ממנו הן יונקות את כוחן: דיני המעצרים והדין הפלילי. לנוכח האבחנה הברורה בין התכליות השונות המונחות ביסוד הוראות חוק המעצרים וחוק העונשין, דומני כי המסקנה המתבקשת היא ברורה, ולפיה כל אחת מהוראות החוק הנ"ל איננה דוחקת את מקומה של זולתה. הוראות סעיף 51 לחוק המעצרים בכוחן לשמש כאמצעי מניעתי והרתעתי הצופה פני עתיד, ואילו הוראת סעיף 287 לחוק העונשין מטרתה היא להשית סנקציה עונשית, שעקרונות גמול ניצבים בבסיסה, ועיקרה נשיאת עיניים לעבר (וראו בעניין דומה: רע"פ 4169/12 דן מחזור בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (08.07.2013)). המסגרת העיונית המתוארת, אף עולה בקנה אחד עם מדיניות הפסיקה שתוארה לעיל, המכירה בתחולה המקבילה של שני הסעיפים יחדיו, כאמצעי אכיפה והעמדה לדין.
59. אשר על כן, לא מצאתי ממש בטענות המערערים לכך כי העמדתם לדין בגין הפרת הוראה חוקית, בד בבד עם מעצרם עד תום ההליכים בגין אותו מעשה – עלתה כדי הפרת עקרון הסיכון הכפול, והיה בה משום כפל ענישה אסור. אין ממש גם בטענה, אותה העלה בא-כוח המערער 1, ולפיה על-פי הכלל המורה כי דין ספציפי גובר על דין כללי – אין מקום להורות על העמדה לדין בגין הפרת הוראה חוקית, שכן בענייננו חלות ההוראות האמורות בחוק המעצרים. על-פי הניתוח דלעיל, הוראות החוק האמורות אינן מקיימות ביניהן יחס של "דין ספציפי" אל מול "דין כללי", אלא מדובר בשתי הוראות חוק, אשר נועדו להסדיר אינטרסים וערכים חשובים, הנוגעים להיבטים שונים של ההליך הפלילי.