15. בתאריך 06.10.2015 בית המשפט המחוזי הנכבד זיכה פה אחד את המבקש 2 מעבירות האיומים ותקיפת בת זוג. עוד נקבע בדעת רוב השופטים: י' צלקובניק ו-י' רז-לוי כי יש להותיר על כנה את הרשעתו של המבקש 2 בשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט. בנוסף, הוחלט בדעת רוב השופטים: י' צלקובניק ו-י' רז-לוי על הותרת מלוא העונש שהושת על המבקש 2 על כנו. השופט י' עדן, מנגד, קבע בדעת מיעוט כי יש לקבל את ערעור המבקש על כל חלקיו, ולזכות את המבקש 2 מחמת הספק בכל העבירות בהן הורשע בבית משפט השלום.
16. יחד עם זאת, מן הפן העיוני הרלוונטי לענייננו, בית המשפט המחוזי הסכים באחדות דעים לדרך הניתוח הנורמטיבי בה פסע בית משפט השלום הנכבד, בדחותו את טענות המבקש בדבר העמדתו לדין בגין סעיף 287 לחוק העונשין. במסגרת זו השופט י' עדן קבע, בין השאר, כי אין בהעמדה לדין לפי הוראות סעיף 287 הנ"ל, בד בבד עם הפעלת הסמכויות הקבועות בסעיף 51 לחוק המעצרים, כדי להוות כפל ענישה, או להקים טענה לסיכון כפול. נקבע, כי ההוראה המנויה בחוק המעצרים נועדה לבחון מחדש את קיומן של עילות המעצר ותנאי השחרור, לאחר שהמשוחרר בערובה הפר את האמון שנתן בו בית המשפט, ואילו סעיף 287 לחוק העונשין נועד לשמש כאמצעי עונשי. למקרא פסק הדין, ניכר כי השופט י' עדן, הסכים אף הוא לדרך הניתוח בה צידדו חבריו בדעת הרוב, אולם ראה לזכות את המבקש מהעבירות כולן, לאחר שמצא, כאמור, כי לא הוכחו בפניו הרכיבים העובדתיים המבססים את העבירות בדבר הפרת ההוראה החוקית.
17. לאחר שעמדתי על השתלשלות ההליכים בערכאות הקודמות שדנו בעניינם של המבקשים, אפנה עתה לבירור טענות הצדדים בבקשות רשות הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
18. לטענת בא-כוח המבקש 1, עניינו מעורר שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור, ובקשר לכך הוא ממקד את טיעוניו בעניין היחס שבין סעיף 51 לחוק המעצרים, המקנה לרשויות האכיפה את הסמכות להורות על מעצרו של מפר תנאי השחרור בערובה לבין הוראות סעיף 287(ב) לחוק העונשין.
19. בא-כוח המבקש 1 סבור כי אין בנמצא הלכה פסוקה וברורה בסוגיה הנ"ל. אמנם, כך טוען בא-כוח המבקש 1, בעבר הובאה לפני בית משפט זה שאלה הדומה במהותה לענייננו, בפרשת בש"פ 3611/93 פרץ נ' מדינת ישראל, פ''ד מח(1) 855 (1994) (להלן: עניין פרץ), ואף הוכרע בה כי ניתן, עקרונית, להפעיל את שני החיקוקים הנ"ל במקביל, אולם הדברים שנאמרו באותה פרשה ובפסקי דין נוספים שניתנו מאז, לא ניתחו את הטעמים והשיקולים לעומקם, ואין לראות בהם משום תקדים מחייב. יתר על כן, בא-כוח המבקש 1 טוען כי מפסיקת הערכאות הדיוניות עולה חוסר עקיבות ביישום מה שנקבע בעניין פרץ, ובהקשר לכך אף הפנה לפסיקה התומכת, לשיטתו, בטענה כי הפרת תנאי שחרור איננה עולה כדי עבירה של הפרת הוראה חוקית.