27. לעמדת המשיבה, השאלה שבמוקד – בדבר קיומה, או העדרה של סמכות להעמיד לדין מפר תנאי שחרור בערובה – בעבירה של הפרת הוראה חוקית, בד בבד עם החמרת תנאי מעצרו, נידונה בידי בית משפט זה והוכרעה לגופה בענין פרץ (ולאחר מכן אף במסגרת ע"פ 1449/02 זרעיני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (30.03.2003) (להלן: עניין זרעיני)), ואין מקום לשוב ולהיזקק לטענות המבקשים בעניין זה.
28. לגופם של דברים, המשיבה דוחה את טענת המבקש 1, לכך ששחרור אדם בערובה איננו בגדר "הוראה", או "צו" בהתאם להוראות סעיף 287 לחוק העונשין. לעמדתה, אין לפרשנות זו יסוד להיאחז בו, הן בלשון החוק והן בתכליתו.
המשיבה סבורה, כי הוראות סעיף 51 לחוק המעצרים, והעבירה הכלולה בסעיף 287 לחוק העונשין, הינן שתי נורמות שתכליתן שונה, ומטרתן לשרת ערכים נבדלים. כך, סעיף 51 לחוק המעצרים קובע סנקציה מניעתית בעיקרה, שמטרתה לנטרל את הסיכון שנשקף מהנאשם שהפר את תנאי השחרור שלו, ולהגן על צווים שיצאו מאת בית המשפט. גם באשר לחילוט הערבות, המשיבה סבורה כי מטרתו איננה ענישתית, אלא הרתעתית, ונועדה להבטיח את קיום תנאי השחרור כך שבמקרים אחרים יידעו הנאשמים וייזהרו מלהפר את תנאי השחרור שנקבעו להם, שאחרת תחולט הערובה שהפקידו. לצד האמור, סעיף 287 לחוק העונשין הוא סעיף שבמהותו נועד לממש תכליות ענישתיות.
29. המשיבה טוענת בנוסף, כי המבקשים אינם יכולים להיבנות מהטענה לקיומה של עילה להגנה מן הצדק בנסיבות העניין. זאת, מפני שאין בטענותיהם להראות קיומה של פגיעה כלשהי, ודאי שלא חמורה וממשית, בתחושת הצדק, וכי גם אילו אכן נגרמה פגיעה כלשהי בתחושת הצדק בעניינם של המבקשים – הרי שנסיבות העבירות בהן הורשעו, כמו גם עברם הפלילי ונסיבותיהם האישיות, מלמדים כי אין מקום ליתן כאן סעד כלשהו בעילה של הגנה מן הצדק. יחד עם זאת, ביחס למערער 2, אשר זוכה מחמת הספק מעבירות של תקיפה ואיומים, מסכימה המשיבה למחיקת המאסרים המותנים שהושתו עליו לבל יבצע עבירות אלה, והותרתם של המאסרים המותנים ביחס לעבירות של הפרת הוראה חוקית ושיבוש הליכי משפט בלבד (עבירות בהן הרשעתו נותרה על כנה).
השתלשלות ההליכים לאחר הדיון בעל-פה
30. במסגרת הדיון בעל-פה שנערך בפנינו בתאריך 08.06.2016, הורינו למשיבה להגיש הודעת עדכון ובה תובא עמדת הגורמים הרלבנטיים באשר לנכונותם להוציא הנחיות ביחס לשיקולי העמדה לדין של מי שהפרו צווים באשר לשחרורם לחלופת מעצר.