65. ובטרם אמשיך בניתוח הטענות המיוחסות לנתבעים, יש להבהיר היטב - הגעתי לכלל מסקנה שהתובעת הינה אישה נבונה האחראית למעשיה; היא חתמה על ההסכמים מתוך דיעה צלולה ואינה יכולה להשמע בטענה כי לא הבינה על מה היא חותמת או כי "לא נעשה דבר" בחתימתה; התובעת ידעה או היה עליה לדעת, באופן ברור ונחרץ מהמסמכים, כי מדובר ברכישת קרקע חקלאית, כשאין כל וודאות שהעסקה תתממש. דברים אלו כתובים שחור על גבי לבן במספר מופעים על פני ההסכמים, ראו הפירוט וההפניות בסעיפים 18-23 לעיל.
66. אין לי אלא להפנות לע"א 1333/14 סעדה גואנה מיטרי נ' עו"ד עלס דוברונסקי (28.7.2015) [פורסם במאגרים], המתמצת את ההלכות בטענות אלו שהועלו על ידי התובעת: "טענה נוסח "לא נעשה דבר" משמעה היעדר מפגש רצונות לצורך כריתת חוזה, והיא הוכרה בפסיקה במקרים בהם נחתם חוזה על ידי קשיש אנלפבית או קשיש חולה (ע"א 413/79 אדלר נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29 (1980) (להלן: עניין אדלר); ע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב נ' בוחבוט פ"ד מז (1) 357 (1993). עוד על העדר מפגש רצונות וביקורת על הלכת אדלר ראו גבריאלה שלו "טעות בחתימה – האמנם לא נעשה דבר?" משפטים יא 501 (תשמ"א)). בנוסף לנטל ההוכחה הרגיל המוטל על תובע, מוטל על הטוען עול הוכחה מוגבר לסתירת החזקה שבעובדה כי אדם יודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם (ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שרה רייז, פ"ד נח(3) 934 (2004)). על הטוען להוכיח "את גירסתו בראיות פוזיטיבות כאפשרות קרובה" (ע"א 6799/02 רוזלרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ [פורסם בנבו] בפסקה 5 (17.2.2009). עוד ראו, לדוגמה, ע"א 685/88 קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה, פ"ד מז(2) 598, 602 (1993) שם נדחתה טענת המוכר כי לא הבין שהוא חותם על חוזה מכר וכי סבר שמדובר בחוזה ל'חילופי שכירות'. עוד לנטל ההוכחה המוגבר לסתירת החזקה ראו ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פ"ד מד(1) 497, 503 (1990), שם נדחתה טענתה של התובעת כי לא הבינה מה המשמעות של יפוי כח עליו חתמה).
משנחתם מסמך על ידי אדם בר דעת ובוגר, וניתנה לו שהות לבחון את המסמך ולהיוועץ ואין כל סימן להפעלת לחץ על החותם, לא בנקל תישמע הטענה כי החותם לא הבין את תוכנו של המסמך עליו הוא חתם (השוו ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני-ברק, פ"ד מד(1), 341, 349 (1990); ת"א (מחוזי חי') 865/92 אלפא צפון נ' אלטשולר חברה לבניין, [פורסם בנבו] דינים מחוזי כו(3) 373 (23.1.1996)). ולא רק זאת, אלא ש"החותם נושא באחריות לחתימתו ואינו יכול ליהנות מעצימת עיניים" (ע"א 8510/09 בנק הפועלים נ' נויברג [פורסם בנבו] (24.11.2011)).
הפסיקה פיתחה מעין כללי מניעות בסוגיה זו. הכלל הראשון - מי שלא קרא כלל את המסמך עליו הוא חתום, מנוע מלטעון טענה נוסח "לא נעשה דבר" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113 (1965); ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נד(3), 591, 594 (2000); ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 376-375 (2002)).
הכלל השני, היפה במיוחד לענייננו – מי שחתם על מסמך תוך הסתמכות עיוורת על יועץ המהימן עליו, מנוע מלהעלות את הטענה שלא הבין על מה הוא חותם" (הדגשות שלי).