41. טענה נוספת שהעלה הנתבע היא שכל הסכמה בינו לבין התובע בנוגע לחלוקת הבעלות בחברה הייתה כפופה לכך שהתובע יעמוד בתנאים נוספים, לרבות השקעת זמן בפיתוח החברה והשקעה בחברה עצמה (סעיף 8 לסיכומי הנתבע). אני סבורה כי הנתבע לא הוכיח את הטענה. מדובר בטענה לפיה ההסכם בין התובע לבין הנתבע לגבי זכויות הבעלות שיוקנו לתובע בחברה שתוקם, היה מותנה בתנאי מתלה ביחס להשקעות התובע בחברה. הנתבע לא הוכיח – לא את עצם קיומו של התנאי ואף לא את תוכנו המדויק, ולכן אינני מקבלת את טענתו.
סיכומה של נקודה זו, בין הנתבע והתובע הייתה הסכמה בעל-פה לפיה התובע יהיה זכאי ל-10% ממניות החברה שתוקם. לא הוכח כי זכותו של התובע הותנתה בתנאים של תקופת הבשלה או בתנאים אחרים.
מה הוסכם בין הצדדים לגבי ניהול החברה?
42. התובע טען עוד כי ההסכמה בינו לבין הנתבע הייתה כי יהיו להם זכויות שוות בניהול החברה. אני סבורה כי התובע לא הוכיח טענה זו. מחומר הראיות עולה כי הצדדים הניחו שהנתבע הוא מי שינהל את החברה וכי הוא יהיה בעל זכות ההכרעה בהחלטות ניהוליות בה. כפי שהובהר לעיל, כאשר מדובר בהסכם בעל-פה, אחת הדרכים לקבוע את תוכנו היא לאור הדרך בה פעלו הצדדים בפועל במהלך הקשר ביניהם. המסקנה לפיה הנתבע הוא זה שניהל בפועל את החברה וש"על-פיו יישק דבר" בה, נובעת מהתנהלות הצדדים בפועל עוד לפני עריכת הטיוטות.
כך למשל, מעמוד 238 בנספח 41 לתצהיר התובע עולה כי דדי האשים את הנתבע בקבלת החלטות חד-צדדית ללא התייעצות עם יתר הגורמים המעורבים במיזם. בתגובה השיב לו התובע כי "זה לא גחמה של עמית (הנתבע, ר.ר.) זה ראייה כוללת שאני מבין אותה טוב מאוד, אולי אתה מפרש את זה כגחמה אבל מבחינתו הוא [כלומר הנתבע, ר.ר.] זה שקידם את זה בצורה משמעותית מאוד עד עכשיו ואני הייתי לצידו כל הזמן הזה וראיתי אז מבחינתי אלו לא גחמות" (ההדגשה היא שלי, ר.ר.). המסקנה מהודעה זו היא כי גם לפני שהתובע עזב את המיזם, הנתבע היה מי שקידם אותו, קיבל את ההחלטות שנדרשו לצורך כך והסמכות לומר את המילה האחרונה הייתה אם כן שלו. מסקנה דומה עולה גם מתצהירו של אלירן (ר' בסעיף 12), ומהתכתבויות בהן הנתבע מורה לתובע כיצד עליו לבצע את תפקידו אל מול יתר חברי הצוות (ר' סעיף 28 לעיל בפסק-הדין).
המסקנה האמורה עולה בקנה אחד גם עם הטיוטה הראשונה, שאף שאינה מהווה כאמור הסכם ואינה משקפת את מכלול ההסכמות בין הצדדים, ניתן להסיק ממנה לפחות מה היה האופן בו ראה הנתבע את מתווה ההסכמה ביניהם ערב עריכתה. בטיוטה הראשונה (כמו גם בשנייה) נקבע כי התובע יהיה זכאי למנות דירקטור בחברה, אולם כי אם תהיה מחלוקת בין הדירקטורים שימונו מטעם הצדדים, ימונה מנכ"ל החברה – הנתבע – לדירקטור, ויזכה בקול המכריע (סעיף 5.2 לטיוטה הראשונה). היינו בהתאם לטיוטות, זכות ההכרעה במקרה של חילוקי דעות ניתנה לנתבע ולא לתובע, והצדדים לא הסכימו על זכויות שוות בניהול החברה. מאחר שהאמור בטיוטה עולה בקנה אחד עם אופן התנהלות הצדדים ערב עריכתה, יש משמעות לאמור בה בהקשר זה.