המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
ת"א 25256-03-20 אברמוף נ' כוכבי ואח'
לפני כבוד השופטת רות רונן
התובע: מאיר אברמוף
ע"י ב"כ עוה"ד מכלוף ודיסקין
נגד
הנתבעים: 1.עמית כוכבי
2.סירקלס איי.טי חדשנות בע"מ (פורמלי)
ע"י ב"כ עוה"ד כוכבי וסולומונוב
פסק דין
1. הנתבע והתובע היו חברים טובים. הנתבע הקים בשנת 2014, עוד בהיותו נער צעיר בבית-הספר התיכון, מיזם בשם Tech Lounge, מיזם שחדל לטענתו לפעול כאשר הוא התגייס לצבא (ר' סעיף 52 לתצהירו). בהמשך יזם הנתבע מיזם נוסף – סירקלס (להלן: "המיזם"), שאוגד בסופו של דבר לחברה – היא הנתבעת 2, חברת סירקלס איי. טי חדשנות בע"מ (להלן: "החברה"). בתביעה הנוכחית טען התובע כי הוא הקים את המיזם יחד עם הנתבע, וכי מכוח ההסכמות בינו לבין הנתבע, הוא זכאי ל-10% מהזכויות בחברה וכן לזכויות ניהול בה.
טענות הצדדים
טענות התובע
2. לטענת התובע, החליטו הוא והנתבע עוד ב-2016 להקים שותפות עסקית. החלטה זו החלה לקרום עור וגידים בשנים 2017-2016, כשהם ניסו לגבש פלטפורמה וירטואלית לביצוע אוטומציה להליכי ייזום וחדשנות. לנתבע היה ניסיון בהקמת מיזמי הזנק (כאמור, הוא הקים עוד כשהיה תלמיד תיכון את המיזם Tech Lounge) ואף היו לו משאבים כספיים. לכן הוחלט כי הנתבע יהיה בעלים של 80 אחוז מהמיזם והתובע – בעלים של 10 אחוזים. 10 האחוזים הנותרים אמורים היו להתחלק לעובדים שיגויסו למיזם בעתיד. כן הוסכם כי לשני הצדדים יהיו זכויות שוות בניהול המיזם, וכי ההחלטות המהותיות בו יתקבלו על-ידיהם פה אחד.
בתחילת הדרך התנהל המיזם כשותפות, כאשר הצדדים הציגו את עצמם כשותפים מייסדים בצוותא (Co-Founders) בפני צדדים שלישיים. התובע היה אחראי לטענתו על התחומים האופרטיביים, על ניהול המשימות היום-יומיות, על ניהול קשרי לקוחות ועל ניהול העובדים, והוענק לו התואר Chief Operating Officer (COO). הנתבע היה אחראי על גיוס הכספים למיזם ועל תחום השיווק והמכירות, והוא כיהן לכן כמנכ"ל החברה.
3. בשנת 2018 קבעו הצדדים כי המיזם יתמקד באוטומציה של הליכי ייזום וחדשנות בארגונים שונים, ובעיקר בארגונים עסקיים. משנת 2018 החל המיזם גם להעסיק עובדים בשכר שהיו כפופים לניהולו של התובע. באותה שנה, לקראת שחרורו של הנתבע מצה"ל, החליטו הצדדים לאגד את המיזם כחברה בע"מ. הם נפגשו עם משרד עורכי-הדין פרל כהן (להלן: "עורכי-הדין"), אשר היה אמור להנחות אותם בהליך גיבוש הסכם המייסדים.
לטענת התובע, בשלב זה, שינה הנתבע את עמדתו והחל לנקוט פעולות המנוגדות להסכמות ביניהם. בתחילה הוא פנה באופן חד-צדדי לעורכי-הדין והנחה אותם לערוך טיוטה שתקנה לנתבע זכויות שאינן מגיעות לו, ובכלל זה עדיפות בתהליכי קבלת ההחלטות. טיוטה זו (שתכונה להלן: "הטיוטה הראשונה") נשלחה לתובע ביום 11.6.2018. התובע התנגד לחלק מהתנאים שצוינו בה וטען כי הם מנוגדים להסכמות קודמות בינו לבין הנתבע. עם זאת, כך טוען התובע, הטיוטה הראשונה עולה בקנה אחד עם ההסכמה הבסיסית בין הצדדים לפיה התובע יחזיק ב-10% ממניות המיזם המשותף, ישמש COO ומייסד משותף, וכן יקבל מושב בדירקטוריון.
4. ביום 4.12.2018 ולאחר שיחות בין הצדדים בהקשר זה, נשלחה לתובע טיוטה חדשה של הסכם המייסדים (להלן: "הטיוטה השנייה"). לטענת התובע, טיוטה זו פגעה בזכויותיו במידה רבה אף יותר מהטיוטה הראשונה. בעיצומם של הניסיונות להגיע להסכמות באשר לתוכנו של הסכם המייסדים, הודיע הנתבע כי רצונו האמיתי הוא שהתובע יפסיק לכהן כ-COO ושזכויותיו במיזם ישללו ממנו. בשלב זה הוציא הנתבע את התובע מקבוצת הוואטסאפ של המיזם, חסם את גישתו לשרת אחסון הקבצים של המיזם ומידר אותו מהפעולות בהן הוא נקט במיזם.
התובע פנה לנתבע במייל והבהיר כי הוא אינו מתכוון לוותר על זכויותיו במיזם המשותף. הנתבע השיב כי מעולם לא הייתה הסכמה כי התובע ישתלב במיזם. הצדדים ניסו להידבר ביניהם ואף פנו לגישור שלא עלה יפה. לטענת התובע, הנתבע פעל בחוסר תום-לב כאשר במהלך מגעי הפשרה ולאחר שהתובע שלח אליו את מכתב ההתראה הראשון, הוא רשם את המיזם כחברה בע"מ, והסתיר זאת מהתובע ומהמגשר.
כאשר הוגשה התביעה, היה הנתבע רשום כבעלים של 90 אחוז ממניותיה. מי ששימש סמנכ"ל הטכנולוגיה של המיזם, מר אלירן עפרון (שיכונה להלן: "אלירן") החזיק ב-10% הנותרים. במועד בו נחקר אלירן בבית-המשפט, הוא כבר חדל לעבוד בחברה וחלק ממניותיו עברו לידי הנתבע.
5. התובע טען כי הנתבע קיפח את זכויותיו ופגע בציפיותיו הלגיטימיות כשותף מייסד, וכי הוא זכאי להעלות טענות קיפוח חרף העובדה שבעת הגשת התביעה הוא לא היה רשום בפועל כבעל מניות בחברה. עוד נטען כי הנתבע הפר את חובותיו כבעל מניות וכבעל שליטה בחברה, וכי הוא גם הפר את התחייבויותיו כלפי התובע, נהג כלפיו בחוסר תום-לב וחב כלפיו מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
בכתב התביעה עתר התובע לסעד הצהרתי בו התבקש בית-המשפט להצהיר כי התובע זכאי ל-10 אחוז מהון המניות בחברה. כן התבקשה הצהרה כי התובע זכאי לכהן בחברה כשותף מייסד במעמד COO בשכר שווה לזה של הנתבע, וכי הוא ימונה לדירקטור ויקבל 50 אחוז מזכויות ההצבעה בחברה. נוסף לבקשתו לסעד הצהרתי, עתר התובע גם כי בית המשפט יורה "על כל סעד אחר אשר יסיר את הקיפוח וימנע את קיפוחו העתידי". התובע ביקש כי יותר לו לפצל את סעדיו ולתבוע בנפרד את נזקיו העתידיים כשהם יתגבשו במלואם.
6. בהתייחס לחקירתו הנגדית על-ידי הנתבע, טען התובע כי היא נועדה להוכיח שהנתבע היה הגורם הדומיננטי יותר בשותפות בין השניים. זאת, אף שעובדה זו כלל אינה שנויה במחלוקת. כן נועדה חקירת התובע להוכיח שרמת העבודה שלו הייתה בינונית. התובע טען כי נושא זה כלל אינו רלוונטי לשאלה במחלוקת, שהיא האם הצדדים הסכימו על שותפות אם לאו. לבסוף, ביקש הנתבע להוכיח בחקירה שמיזם סירקלס הוא המשך של מיזם Tech Lounge. בהקשר זה טען התובע כי גרסה זו לא הועלתה בכתב ההגנה ואף אין בה כדי לסייע לנתבע. עוד נטען כי עדותו של עורך-הדין שניסח את הטיוטה הראשונה, עו"ד בר-דב ממשרד פרל כהן (להלן: "עו"ד בר-דב"), אינה סותרת את טענות התובע לגבי ההסכמה שהייתה בינו לבין הנתבע עובר לניסוח הטיוטה הראשונה.
לגרסת התובע, הנתבע לא הוכיח כי הקשר בין הצדדים במיזם היה חלק מ"שיח חברי" בינו לבין הנתבע שלא הבשיל לכדי חוזה מחייב. טענה זו של הנתבע אף סותרת את גרסתו לפיה מיזם סירקלס הוא המשך של Tech Lounge, מיזם שהיה קיים כבר כאשר השניים החלו לשתף פעולה. עוד נטען כי הנתבע מעולם לא הודיע לתובע כי מדובר לשיטתו ב"שיח חברי" בלבד; וכי בתקופה הרלוונטית המיזם כבר העסיק עובדים ונותני שירותים, היינו אין מדובר בשלב בו המיזם פעל רק 'על הנייר'.
7. התובע טען כי הנתבע הודה בחקירתו כי הוא והתובע אכן דיברו על פרטי תנאי ההתקשרות ביניהם – אם כי לגישתו הם לא דנו ב"פרטי הפרטים" של תנאים אלה. הנתבע הודה שהשיחות לגבי פרטי ההתקשרות עם התובע התקיימו כבר במחצית הראשונה של 2018. כן נסתרה גרסת הנתבע לפיה התובע שימש בתפקיד אדמיניסטרטיבי זוטר בחברה. עדי ההגנה הודו שהתובע היה מנהל בכיר במיזם, והנתבע לא יכול היה להסביר את כלל הראיות שהוצגו לו שהעידו על תפקידו הבכיר של התובע בחברה.
לגישת התובע, הוא הוכיח כי הוסכם שהוא ישמש כמייסד שותף בחברה, מנהל בכיר בה (COO) ודירקטור. טענותיו נתמכות בהתכתבויות בזמן אמת בינו לבין הנתבע, ובכך שהנתבע ואלירן חזרו בהם בחקירתם הנגדית מהגרסאות העובדתיות שהעלו בתצהירים מטעמם . הנתבע אף הודה שהוא הציג לתובע מצגים רבים שהיה בהם כדי לחזק את תחושתו שהוא אכן מנהל בכיר ושותף מייסד. כן הוכח שהתובע זכאי ל-10 אחוזים במיזם, נושא עליו התובע לא נחקר.
התובע כפר בטענת הנתבע לפיה אף אם הוא היה זכאי למניות בחברה, הן היו כפופות לתקופת הבשלה שלא הושלמה על-ידיו. לטענתו מדובר בשינוי חזית, שכן בתחילת הדרך טען הנתבע כי הוא והתובע מעולם לא שוחחו על פרטי ההתקשרות ביניהם. מעבר לכך, הנתבע עצמו הסתייג מגרסה זו בחקירתו הנגדית. עוד נטען כי אף לו הייתה הסכמה על תקופת הבשלה, הנתבע אינו יכול להסתמך עליה, מאחר שהוא היה זה שמנע את המשך פעילותו של התובע בחברה וממילא גם את האפשרות שישלים את תקופת ההבשלה. לבסוף נטען כי אף לו הייתה הסכמה על תקופת הבשלה, הרי שהתובע השלים אותה לאחר שהוא עבד במיזם במשך תקופה של כשנה ו-9 חודשים.
טענות הנתבעים
8. לטענת הנתבעים, התובע לא הוכיח את קיומו של הסכם שותפות בינו לבין הנתבע. בנוסף, החברה הוקמה לצורך פיתוח מערכת שטרם גובשה בתקופה בה שיתפו הצדדים פעולה ביניהם, והיא עברה תהליכי פיתוח רבים מאז. שיתוף הפעולה בין הצדדים היה עוד לפני שהחברה הוקמה, ולכן אין לתובע כל עילת תביעה כנגד החברה. המערכת הטכנולוגית עליה התבססה החברה פותחה על-ידי הנתבע והייתה פרי של ידע ותפיסת עולם ארוכי טווח שלו, ולא יצירה שנוצרה בתקופה המוגבלת בת כשנה בה פעלו הצדדים במשותף בתקופת שירותם הצבאי.
הנתבעים ציינו כי בין הצדדים לא היה הסכם וכי התובע לא הוכיח אחרת. התובע לא הציג כל טיוטה של הסכם לפני הטיוטה הראשונה, ובנושאי הליבה הוא לא הציג הפניות לתכתובות הווטסאפ שהוצגו על-ידיו. מכאן שאין ממש בטענתו לגבי קיומו של "הסכם מחייב". התובע אף לא הוכיח מפגש רצונות ממשי ומגובש בעניינים המהותיים והעקרוניים של מערכת היחסים, ולא הבהיר מה היו ההתחייבויות שלו במסגרת ההסכם הנטען. יש לדחות את טענת התובע ביחס לקיומו של הסכם שותפות גם מאחר שלא הוצגה על-ידיו "הצעה" מגובשת של הנתבע, והוא אף אינו מפנה ל"קיבול" שלו להצעה כזו.
התובע לא הוכיח גמירות דעת אובייקטיבית של הצדדים, כאשר בהקשר זה אין די בגמירות דעת של צד אחד בלבד המבוססת על תחושותיו הסובייקטיביות בלבד. העדרה של גמירות דעת נובע מכך שהצדדים לא הסכימו על נושאים כמו קביעת עקרונות בקבלת החלטות הדירקטוריון, השקעות בחברה שתוקם, נשיאה בהפסדים, נושא ה-vesting ועוד. המשא-ומתן בין הצדדים לא הושלם – כך טענו הנתבעים – כתוצאה מהדרישות המופרזות והבלתי-מציאותיות של התובע.
9. עוד הדגישו הנתבעים כי חילופי הדברים בהודעות הווטסאפ אליהן הפנה התובע בסיכומיו, הם חילופי דברים בין חברים שהיו באותה תקופה צעירים מאוד, בעיצומו של השירות הצבאי שלהם ("ילדים" כפי שהוא מכנה אותם). התכתובות הרבות שהתובע צירף עוסקות בעיקרן בענייני רכילות, בילויים וכד', והן אינן רלוונטיות לכן לתביעתו של התובע. מדובר אם כן ב"תוכניות כלליות" לגבי העתיד של צעירים בראשית דרכם, ולא ברצון להקים ישות משפטית חדשה ונפרדת. אחת האינדיקציות לכך היא העדרו של מנגנון ניהולי – אדמיניסטרטיבי, פיננסי ושיווקי, שקיומו הוא תנאי לקיומו של עסק כלשהו.
מעבר לכך, התובע לא הוכיח – והנטל הוטל עליו לעשות כן – קיומה של שותפות בהתאם לכללים שנקבעו ביחס לכך בפסיקה. הוא הפנה רק להתכתבויות "בוסריות" בווטסאפ שהמילה "שותפות" כלל לא מופיעה בהן. התובע אף לא קיבל על עצמו במסגרת ה"שותפות" הנטענת כל סיכון כספי או התחייבות כספית, והפעילות המשותפת של התובע והנתבע מומנה כולה על-ידי הנתבע.
10. בהתייחס לטיוטות ההסכמים נטען כי מדובר בטיוטות ראשוניות בלבד שלא נחתמו, ואשר לגישתו של התובע עצמו בתצהירו, נותרו בין הצדדים מחלוקות רבות לגביהן. כך עולה גם מהערות התובע לטיוטה השנייה שנוספו לה תיקונים רבים מצדו בנושאים מהותיים, המעידים על כך שלא הייתה גמירות דעת של הצדדים ביחס לנוסח ההסכמה ביניהם. עוד נטען כי כשהתובע קיבל את הטיוטה הראשונה, הוא חלק על התנאים שנזכרו בה, ולמרות זאת הוא המתין פרק זמן של כחצי שנה לפני שהעביר את הערותיו המפורטות לגביה. לתובע אין גם הסבר מדוע הוא הגיש את התביעה למעלה משנה לאחר שקיבל את הודעתו הברורה של הנתבע בדבר היפרדותו מהתובע.
הנתבעים הדגישו בהקשר זה כי בשנת 2018 ועד לפגישתם הראשונה עם עו"ד בר-דב, הצדדים לא הכירו את המינוחים הרלוונטיים לצורך הקמת עסק משותף, את המנגנונים ואת הנושאים שצריך היה לקיים לגביהם דיון. עורך-הדין היה צריך לכן להקדיש זמן רב כדי להסביר להם את מכלול הנושאים שהיה מקום להסדירם במסגרת ההסכם. עו"ד בר-דב אף העיד כי חלק גדול מהנושאים לא סוכם על-ידי הצדדים במסגרת הטיוטה הראשונה, והם נותרו פתוחים (ובכלל זה נושאים ראשוניים כמו הסכום שיושקע בחברה, תחומי האחריות של כל אחד מהצדדים ועוד). הנתבעים הוסיפו כי עו"ד בר-דב היה עד תביעה שהוזמן על-ידי התובע להעיד, והתובע הטעה כאשר כינה אותו בסיכומיו עד מטעם הנתבעים. הנתבעים גם כפרו בטענת התובע אודות תיאום העדויות בין הנתבע לבין אלירן.
11. עוד טענו הנתבעים כי אין ממש בעמדת התובע ביחס לפעילות המיזם ותרומתו של התובע לפעילות זו. מעדותו של אלירן עולה כי לא היה קשר בין תוארו של התובע במיזם לבין התפקידים שהוא ביצע בפועל. באשר לעובדה שהתובע לא קיבל שכר בגין פעילותו במיזם, נטען כי ההסבר לכך הוא החברות בינו לבין הנתבע, והיותם "בני בית ממש". הנתבעים אף כפרו בטענת התובע בהקשר זה לפיה הוא היה זכאי לשכר בסך 60,000 דולר לשנה אלמלא סולק מהמיזם על-ידי הנתבע, וכי סכום זה היה גבוה יותר אלמלא סוכם כי הוא יקבל גם 10% מהמניות. לגישת הנתבעים, גרסה זו מנוגדת לגרסת התובע לפיה הוסכם בין הצדדים כי התובע לא ימשוך שכר מהמיזם המשותף. עוד נטען כי התכנון האמור לגבי השכר היה כפוף לשעות עבודה רבות, ולקיומן של הסכמות בין הצדדים – שבפועל לא הושגו. מעבר לכל אלה, התובע אף מפנה ל"הסכמה" לכך שהוא יקבל מניות, הסכמה שהנתבעים כופרים בה.
12. הנתבעים כפרו בטענת התובע לפיה הוא הקדיש שנתיים מזמנו למיזם. לגישתם, הטענה אינה מבוססת, כאשר בפועל הקדיש התובע למיזם פרק זמן קצר ביותר, וכאשר בחלק ניכר מהתקופה הוא שהה בארצות-הברית. כן נטען כי התובע זנח את טענותיו ביחס ל"השקעה" שלו בחברה על-ידי תרומת ספה ישנה וקורס שהוא עצמו עבר. הנתבעים הדגישו כי התובע עצמו הודה כי הקשרים הרלוונטיים למיזם היו קשרים שהיו לנתבע ולא לתובע.