עוד ציינו הנתבעים כי התובע עתר בכתב התביעה שלו לסעדים הצהרתיים מבלי לתבוע סכומי כסף או סעדים ספציפיים, וזאת כדי לעקוף את ההוראות בדבר תשלום אגרת בית-משפט. בהתייחס לסעד של קבלת זכויות ניהול שוות, נטען כי התובע לא הפנה אליו בסיכומיו (אף שעמד על כך בחקירתו הנגדית). בהקשר זה הובהר כי הזכות הנטענת לכך שהתובע יכהן כדירקטור, הייתה כפופה לשורת תנאים והתחייבויות שהתובע לא הסכים להם כלל. מעבר לכך, אם תתקבל טענת התובע והוא ימונה לדירקטור, הדבר יביא לשיתוק מוחלט של פעילות החברה ולקריסתה הוודאית, לאור הקריסה המוחלטת של האמון בין הצדדים. בהתייחס לסעד של עשיית עושר ולא במשפט – נטען כי התובע העלה אותו ב"לשון רפה" בסיכומיו, ונראה כי הוא זנח את הטענה, שדינה להידחות גם לגופה.
תשובת התובע
13. בסיכומי התשובה מטעמו, חזר התובע והצביע על הראיות המעידות לגישתו על קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים. הוא טען כי אין לייחס משקל רב לעדותו של עו"ד בר-דב שניסה להמעיט בחשיבות תיאור ההסכמות בין הצדדים קודם לפגישה עמו. זאת כאשר עו"ד בר-דב עצמו הודה כי הוא אינו זוכר את פרטי הפגישות שלו עם הצדדים במלואן, ושייתכן שהצדדים אכן הסכימו לגבי מרבית הנושאים שנדונו בטיוטת ההסכם. עוד צוין כי הנתבע הודה שהוא זה שהנחה את עורכי-הדין לגבי חלק מהנושאים בטיוטות ההסכמים, ולכן מובן שהאמור בהם משקף את אומד דעתו.
דיון
14. ממכלול האמור לעיל עולה כי כדי להכריע במחלוקת בין הצדדים, יש לבחון מספר שאלות – ראשית, האם בין הצדדים היה הסכם בעל תוקף משפטי מחייב ביחס לשותפות ביניהם במיזם סירקלס, או שמא – כגרסת הנתבע, ההידברות ביניהם הייתה חלק מ"שיח חברי" שלא הייתה כוונה לתת לה תוקף משפטי. אם תתקבל גרסת התובע וייקבע כי בין הצדדים היה הסכם, יהיה מקום לבחון את תוכנו ותנאיו בהתייחס לשאלות במחלוקת, קרי מה הוסכם בין הצדדים לגבי זכויות התובע בחברה. כן יהיה מקום לבחון מהו הסעד שיש לפסוק לזכות התובע. שאלות אלה ייבחנו להלן.
במסגרת איזה מיזם פעלו הצדדים?
15. בטרם נבחן את טענות הצדדים לגבי ההסכם ביניהם, נתייחס לטענת הנתבע לפיה הצדדים פעלו במשותף לא במסגרת מיזם סירקלס אלא במסגרת המיזם הקודם, מיזם Tech Lounge. התובע טען כי טענה זו מהווה הרחבת חזית. כפי שיובהר – אני סבורה כי דין הטענה להידחות לגופה. על-כל-פנים, ספק אם היא מהווה הרחבת חזית שכן בסעיף 45 לכתב ההגנה טען הנתבע כי "בניגוד לאמור בסעיף 18 לכתב התביעה – 'המיזם' טרם הוקם!" (ור' גם את סעיף 62 לכתב ההגנה). ניתן לראות טענה זו כמשקפת את עמדת הנתבעים לפיה שיתוף הפעולה בין התובע לבין הנתבע היה במסגרת מיזם קודם.
16. באשר לטענה עצמה – אני סבורה כאמור כי דינה להידחות. מחומר הראיות עולה כי כבר משנת 2017 התמקד שיתוף הפעולה בין התובע והנתבע במיזם סירקלס. הנתבע אף הודה בחקירתו כי התובע היה קשור למיזם סירלקס (ולא ל- Tech Lounge) כבר באמצע 2018 (פרוטוקול ישיבת יום ה-13.7.2021 בעמ' 128). גם התכתובות בין הצדדים מסוף 2017 מעלות כי הם פעלו באותה עת במסגרת מיזם סירקלס. כך, מתכתובת מ-6.12.2017 (נספח 5 לתצהיר התובע) עולה כי כבר באותו מועד הצדדים בחרו בשם "סירקלס" כשם המיזם. זהו גם השם שהצדדים עשו בו שימוש כלפי צדדים שלישיים, כפי שעולה ממצגת משנת 2018 (נספח 24 לתצהיר התובע) שנועדה ככל הנראה לצרכים שיווקיים. התובע מופיע במצגת בתואר Co-Founder ו-COO.
ביום 19.3.2020 שלח עו"ד דורון כוכבי, אביו של הנתבע ששימש אז כבא-כוחו, מכתב לבאי-כוחו של התובע שכותרתו היא "מיזם סירקלס" (ר' נספח 38 לתצהיר התובע, בעמ' 172-171). מהמכתב עולה שהתובע היה שותף במיזם כבר שנה וחצי לפני מועד שליחתו – כלומר, בערך מספטמבר 2017. הנתבע נשאל לגבי מכתב זה בחקירתו, ואישר כי מה שנאמר בו הוא נכון (פרוטוקול ישיבת יום ה-13.7.2021 בעמ' 143).
17. זאת ועוד - הגרסה לפיה שיתוף הפעולה בין הצדדים היה במיזם Tech Lounge נסתרת מגרסתו של הנתבע עצמו. הנתבע הצהיר כי מיזם Tech Lounge חדל לפעול כאשר הוא התגייס לצבא (ר' סעיף 52 לתצהירו). הוא אף טען (בכתב ההגנה ובסעיף 32 לתצהירו) כי הוא החל לעבוד יחד עם התובע רק לקראת תום תקופת שירותו בצבא, היינו לאחר שמיזם Tech Lounge כבר לא פעל.
גרסתו של הנתבע לפיה הצדדים לא יכלו לשתף פעולה במיזם סירקלס עד למרץ 2019, מתבססת ככל הנראה על העובדה שעד למועד זה המיזם טרם התאגד כחברה. אולם עובדה זו אינה משליכה על הסכמה אפשרית בין הצדדים ביחס למיזם ולחלוקת הזכויות בו עוד בטרם הוא נרשם באופן פורמלי כחברה, ולכן אין לקבל את עמדת הנתבע בהקשר זה. ככל שעמדת הנתבע מתבססת על טענתו לפיה החברה הוקמה לצורך מערכת שטרם גובשה בתקופה בה התובע היה פעיל במיזם, וכי המערכת עברה תהליכי פיתוח רבים מאז ועד היום – אינני סבורה כי טענה זו כשלעצמה שוללת מהתובע זכויות שהיו לו אלמלא כן במיזם ובחברה שהוקמה בעקבותיו.
האם היה בין הצדדים הסכם?
18. מכתב ההגנה של הנתבע עולות כאמור שתי טענות – הן כי בין הצדדים לא היה הסכם מחייב (ר' למשל בסעיפים 8, 51, 52 ו-65 לכתב ההגנה; כן ר' סעיף 32 לסיכומים); והן כי אם קיים הסכם כזה, התובע לא עמד בחובותיו מכוחו ולכן אין לו זכויות במיזם (ר' למשל בסעיף 50 לכתב ההגנה; כן ר' בסעיף 8 לסיכומי הנתבע). טענות אלה עומדות לכאורה בסתירה זו לזו. זאת מאחר שאם בין הצדדים אין ולא היה מעולם הסכם ולא הייתה כוונה כי יהיו ביניהם יחסים בעלי תוקף משפטי, לא היו לתובע התחייבויות מכוחו והוא לא היה יכול להפר אותן. כפי שיתואר להלן, אני סבורה כי התובע הוכיח קיומו של הסכם בין הצדדים ביחס לשיעורי הבעלות של כל אחד מהצדדים במיזם ובחברה שתוקם.
העדרו של הסכם כתוב
19. טענת הנתבע לפיה הצדדים לא התקשרו בהסכם, מבוססת קודם כל על כך שהצדדים לא העלו את ההסכמות ביניהם על הכתב ולא חתמו על חוזה מחייב (ר' בסעיף 13 ו-78 לסיכומי הנתבע). אכן, אין חולק כי הצדדים לא חתמו על מסמך כתוב המשקף את מכלול ההסכמות ביניהם. אולם קיומו של מסמך כתוב איננו תנאי שאין בלתו לקיומה של הסכמה משפטית בעלת תוקף מחייב. האפשרות להתקשר בהסכם מחייב שאינו כתוב נובעת מהוראת סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), ממנו עולה כי "חוזה יכול שייעשה בעל-פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסוימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". כלומר – באין הוראה חוקית או הסכם בין הצדדים הקובע אחרת, אין דרך צורנית יחידה לכריתת חוזה אלא מספר דרכים שונות. כל עוד ניתן לרצון הצדדים ביטוי חיצוני כלשהו, יכולה כל אחת מהן לבסס מערכת יחסים חוזית מחייבת.
העדרו של הסכם כתוב עלול אמנם לפגוע בוודאות ולייקר את ההליכים המשפטיים, אולם חרף ה"מחיר" הזה, המחוקק לא מצא לנכון לשלול את האפשרות של צדדים להתקשר בהסכם מחייב בעל-פה. ההשלכה העיקרית של העדרו של מסמך כתוב איננה שבין הצדדים לא היה הסכם מחייב, אלא בקיומו של קושי ראייתי אפשרי להוכחת קיומו של ההסכם ותוכנו (ר' ע"א 4933/17 מרדכי גרין (איבגי) נ' אריה פרידמן [פורסם בנבו] (11.10.2020) (להלן: "עניין גרין") בפס' 35).
20. במקרה דנן, ההסכם אינו כזה שהדין מחייב לערוך אותו בכתב. אני סבורה גם כי לא הוכח שהצדדים הסכימו ביניהם על דרך צורנית לעריכת ההסכם ביניהם. כפי שעולה מהתיאור שלעיל, מערכת היחסים בין הצדדים הייתה בראשיתה מערכת יחסים חברית של שני צעירים. לכן ההנחה לפיה הם הסכימו, מלכתחילה לפחות, לפעול באופן שאינו פורמלי וללא מערכת כתובה של הסכמות, היא מסקנה סבירה.
מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם חוות-דעתו של המומחה מטעם התובע, עו"ד גיל ברנדס שהעיד לגבי האופן בו פועלים יזמים צעירים במקרים אחרים ואף הסביר את הטעמים לכך. לגרסתו (סעיף 13 לחוות הדעת):
"פעמים רבות, יזמים אשר מקימים מיזם הזנק אינם נוהגים לפנות לשם קבלת שירות משפטי בשלבים הראשונים של חיי המיזם. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר ביזמים צעירים, חסרי ניסיון יחסית, שאין מאחוריהם מיזמים מצליחים. הסיבות לכך נעוצות במאפיינים הייחודיים של אותם מיזמים, אותם הזכרתי לעיל – ובין היתר, היחסים הבלתי-פורמאליים, העדר תזרים ונזילות וסיכויי הצלחה נמוכים".
בהימנעות הצדדים מעריכת הסכם כתוב ומפורט בראשית דרכם המשותפת, יש אם כן גם היגיון עסקי. בשלבים הראשוניים של מיזמים המוקמים על-ידי יזמים חסרי ניסיון, וכאשר סיכויי ההצלחה של המיזם אינם ברורים עדיין, יש היגיון בהתנהלות שאינה פורמלית, ובהימנעות מהתייחסות מקיפה לכל הנושאים האפשריים הכרוכים במערכת היחסים העתידית ביניהם. בשלבים הראשונים הללו, די לא אחת בהסכמות בעל-פה אודות הנושאים העיקריים, תוך הותרת עריכתו של הסכם מסודר לשלבים מאוחרים יותר.
האם היה בין הצדדים הסכם בעל-פה?
21. בע"א 4933/17 גרין נ' פרידמן [פורסם בנבו] (11.10.2020, להלן: "עניין גרין"), עמד בית-המשפט העליון על האופן בו יש לבחון את שאלת קיומו של הסכם בעל-פה. הוא קבע כי כאשר מדובר בהבנות שהושגו בעל-פה, שאלה קיומו תיבדק תוך "בחינת התקיימות התנאים המהותיים לכריתת חוזה – גמירות דעת ומסוימות – ביחס להבנות שהושגו במהלך המשא-ומתן" (ולא במסגרת דיני ההצעה והקיבול, עניין גרין, פס' 40). לכן, כדי לבחון את שאלת קיומו של חוזה בעל-פה, יש לבחון האם התנהגות הצדדים בפועל מעידה על קיומם של שני היסודות הללו – גמירות דעת ומסוימות.
מבין שני היסודות הללו, ההלכה הפסוקה שמה את הדגש על יסוד גמירות הדעת. בית-המשפט הבהיר בהקשר זה כי "כיום נהוגה במשפט הישראלי הגישה כי דרישת המסוימות, שהיוותה בעבר אחד משני עמודי התווך שעליו נבנה החוזה, ירדה מגדולתה, ומהווה מעין 'כינור שני' לדרישת גמירות הדעת" (עניין גרין, בפס' 42 ור' גם רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577 (2001)).
כאשר מדובר בחוזים שנכרתו בעל-פה, ישנו טעם נוסף להעדפת יסוד גמירות הדעת. בהעדרו של חוזה כתוב, המסקנה אודות קיומו נובעת בעיקרה מהאופן בו נהגו הצדדים בפועל. אופן הפעולה שלהם יכול להעיד על כך שהם ראו עצמם קשורים בהתחייבות חוזית מחייבת, ובה בעת גם על תוכנה של התחייבות זאת. את קיומה של דרישת המסוימות ניתן אם כן להסיק מהאופן בו הצדדים ביצעו בפועל את החוזה. במילים אחרות, אם ניתן לקבוע כי הצדדים פעלו במסגרת חוזית מחייבת שהם היו מודעים לכלליה, ממילא המסקנה תהיה שאותה מסגרת חוזית הייתה מסוימת דיה (ולכן הצדדים ידעו כיצד לבצע את חיוביהם). לכן, וכפי שהסביר בית-המשפט בעניין גרין, השאלה הרלוונטית העיקרית לצורך הבחינה האם נכרת חוזה היא האם התנהגות הצדדים מעידה על גמירות דעת לפעול זה כלפי זה במסגרת הסכם משפטי מחייב.
22. האם הוכיח התובע קיומה של גמירת דעת של הצדדים להתקשר בהסכם מחייב? כפי שצוין, לגישתו של הנתבע התשובה לשאלה זו היא בשלילה, כאשר לטענתו מערכת היחסים שלו עם התובע הייתה מערכת חברית, ולא הייתה ביניהם הסכמה בעלת תוקף משפטי.
המבחן לקיומה של גמירות דעת הוא מבחן אובייקטיבי. הכוונה להתקשר בהסכם תוסק מהגילוי החיצוני של ההסכמה שהביעו הצדדים לחוזה (גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: "שלו וצמח") בעמ' 163 וההפניות שם לפסיקה הרלוונטית מול הערת שוליים מספר 27). על בית-המשפט לבחון האם המתקשר הסביר שהיה נחשף להתנהגות של הצד האחר להסכם היה מגיע למסקנה שהוא גמר בדעתו להתקשר בחוזה (שלו וצמח, עמ' 165). גמירות הדעת מוסקת אם כן מגילויים חיצוניים ולא מהמחשבות של הצדדים שלא קיבלו ביטוי חיצוני.
23. הנתבע טען כזכור בין היתר כי השיחות שלו עם התובע לגבי שיתוף הפעולה ביניהם היו שיחות חבריות שלא עלו כדי חוזה מחייב. כדי לבחון טענה זו, אין להידרש לשאלה מה "באמת" סבר הנתבע בהקשר זה, אלא לשאלה איך יכול היה אדם סביר במקומו של התובע לראות את הדברים, והאם הוא היה יכול להסיק מהתנהגותו של הנתבע כי הוא גמר בדעתו להתקשר איתו בהסכם בעל תוקף משפטי.
אני סבורה כי המסקנה הנובעת ממכלול האינדיקציות שיפורטו להלן היא כי הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בהסכם משפטי מחייב. הסכמה זו אף הייתה מסוימת דיה שכן הצדדים התנהלו בהתאם לה במהלך התקופה בה היה התובע שותף במיזם, ומאחר שהיא כללה לפחות הסכמה לגבי שיעור חלקו של התובע בחברה שתוקם. ככל שישנם חוסרים לגבי הסכמות בנושאים נוספים, יהיה מקום להשלים אותם באמצעות הכלים המשפטיים שעוצבו לצורך כך על-ידי החוק והפסיקה.
24. ראשית, המסקנה בדבר טיבו של הקשר בין הצדדים נובעת מכך שגרסתו של הנתבע עצמו לא הייתה קוהרנטית בשאלה זו. אכן מלכתחילה, בכתב ההגנה, טען הנתבע כי גרסת התובע אודות הסכם בינו לבין הנתבע היא "דמיוניות" (סעיף 21). אולם בהמשך, בחקירתו, הוא הודה כי הוא אכן ניהל עם התובע כבר במחצית הראשונה של 2018 שיחות לגבי זכותו לכ-10 אחוזים בחברה. הנתבע העיד כי "אנחנו דיברנו בהחלט על האחוזים כאילו שיהיו כפופים ל- Vesting", וכי דובר על 9.99 אחוזים (פרוטוקול ישיבת יום ה-13.7.2021, בעמ' 133-132). הנתבע טען שמדובר היה בזכות שהייתה כפופה ל"תקופת הבשלה" ולתרומה מהותית של התובע לעסק, נושאים שיידונו בהמשך. יחד עם זאת, הגרסה לפיה בין הצדדים התקיימו דיונים אודות חלקו של התובע במיזם, מעידה על כך שהן התובע והן הנתבע היו מודעים לכך שהקשר ביניהם הוא קשר בעל נפקות משפטית ולא קשר חברי גרידא.
25. שנית, המסקנה לפיה הצדדים ראו עצמם כקשורים ביניהם בקשר חוזי בעל משמעות משפטית, נובעת גם מכך שהתובע – שאין למעשה מחלוקת שהייתה לו מעורבות כלשהי במיזם – עבד בו ללא שקיבל כל שכר (ור' עדותו של הנתבע בעניין, פרוטוקול ישיבת יום ה-13.7.2021 בעמ' 163).