השאלה היא אם כן, לאור הרקע האמור, מהן ההוראות שעל בית-המשפט לתת ביחס לניהול החברה מכאן ואילך, הוראות שכתוצאה מהן זכויותיו של התובע לא יקופחו מחד גיסא, ומאידך גיסא – החברה תוכל להתנהל ולהתפתח לטובת כל בעלי מניותיה.
47. השאלה הראשונה שיש לבחון אותה היא האם יש מקום להורות על היפרדות הצדדים, וזאת חרף העובדה שהתובע לא עתר לסעד כזה. ככלל, בתביעה מכוח סעיף 191 מסור לבית המשפט שיקול-דעת רחב מאוד ביחס לסעדים שהוא רשאי לפסוק. בכלל זה הוא אינו מחויב לפסוק סעד בהתאם לבקשת התובע והעדפתו, אלא עליו "לתור אחר הפתרון המיטבי ההולם את נסיבות המקרה שלפניו" (ע"א 5804/19 ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ נ' תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ [פורסם בנבו] (3.10.2021), בפס' 48).
החברה דנן היא "מעין שותפות" – זוהי חברה קטנה שהוקמה על-ידי מספר מצומצם של בעלי מניות שהיו חברים טובים לפני כן, ושהיו ביניהם קשרים קרובים. בהתייחס לחברות כאלה קבע בית-המשפט העליון כי בית-המשפט רשאי, כאשר הוא מתרשם שבין בעלי המניות ישנן מחלוקות עמוקות שאינן מאפשרות להם להמשיך לנהל יחד את החברה כפי שהם התכוונו מלכתחילה, לאכוף על אחד מבעלי המניות לרכוש את חלקו של יריבו (ע"א 8712/13 אמיר אדלר נ' שי לבנת (נבו 01.09.2015) (להלן: "עניין אדלר")). האפשרות הזו קיימת הן כאשר הוכח קיפוח והן כאשר "אין מנוס... להפריד בין ה'שותפים' הניצים" (עניין אדלר, בפס' 76).
מטרתה של ההלכה שנקבעה בפסק דין אדלר היא לאפשר לחברות שהן "מעין שותפות" להמשיך לפעול ולתפקד, גם כאשר האמון בין בעלי המניות אבד, וכאשר אין עוד אפשרות שהם יוסיפו לפעול יחד במסגרת שהוקמה על-ידיהם מלכתחילה. הפרדה בין בעלי המניות, תוך רכישת חלקו של אחד מהם במחיר הוגן, היא הפתרון המתאים בנסיבות כאלה.
48. ואולם, אף שבית-המשפט מוסמך להורות על היפרדות, אינני סבורה כי זהו הסעד שיש להורות עליו במקרה דנן, וזאת ממספר טעמים. ראשית, התובע לא עתר כאמור בתביעה לסעד של היפרדות (להיפך – הוא ביקש שאם ייקבע שהוא אינו רשאי להמשיך לכהן כמנהל בחברה, כי חלקו בבעלות בה יגדל ל-25% כפיצוי על כך). אף שכאמור בית-המשפט מוסמך להורות גם על סעד שהתובע לא עתר לקבלו, יש לתת משקל לעמדתו של התובע ולחרוג ממנה רק במקרים חריגים בהם יש הצדקה לעשות כן. זאת בוודאי ככל שמדובר בסעד של היפרדות כפויה, שהוא סעד מרחיק לכת כשלעצמו.
שנית, אף שהיחסים בין התובע לנתבע הידרדרו בשנים האחרונות – כפי שעולה באופן ברור מההליך דנן, אני סבורה כי הותרת התובע כבעל מניות מיעוט בחברה, אינה אמורה בהכרח לסכל את האפשרות של החברה להוסיף ולתפקד. לתובע לא הייתה אמורה להיות זכות וטו – לא באספה הכללית ולא בדירקטוריון, ולכן לא אמור להיווצר בחברה מבוי סתום שימנע ממנה לפעול. לכן, אין זה מן הנמנע כי החברה תוכל להוסיף ולהתנהל כפי שהיא התנהלה עד כה, בלא שניתן לקבוע כבר בשלב זה כי עובדת היותו של התובע בעל מניות מיעוט בה – מסכלת זאת. מובן כי אם פני הדברים ישתנו בהמשך, יהיו הצדדים רשאים לפעול ביחס לכך כפי שהם ימצאו לנכון.
מעבר לכל אלה, חיוב הצדדים להיפרד היה מחייב ככל הנראה להורות לנתבע (בעל המניות המחזיק ברוב מניות החברה) לרכוש את מניות התובע. לצורך כך היה מקום בהערכת שווין של מניות התובע על-ידי מומחה, עניין שכרוך בהוצאות לא מבוטלות, והוא אף בעייתי כשלעצמו, ודאי בחברת הזנק. חששות אלה - סיכוני המשגה בהערכת מומחה ביחס לשווי החברה והעלות שבעצם הניסיון להעריך את שוויה של החברה – נדונו בפסק-דין אדלר, והוצגו כחסרונות העיקריים הגלומים בסעד של היפרדות מכוח חוות-דעת אובייקטיבית (עניין אדלר, בפס' 85).
לכן, לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי אין מקום להורות במקרה דנן על סעד של היפרדות.
49. יחד עם זאת, אני סבורה כי התובע לא יוכל לשמש בדירקטור בחברה מכאן ולהבא, וזאת אף בהנחה שהצדדים הסכימו מלכתחילה כי התובע יהיה שותף בניהול החברה ויהיה דירקטור בה (וכאמור אין זה ברור מה היה בדיוק טיב ההסכמה ביניהם בהקשר זה). כך, התובע אינו מהווה חלק מהחברה ואינו שותף בניהולה ובהתנהלותה כבר כשלוש שנים. העובדה שהתובע עומד על קבלת מניות בחברה, מעידה על כך שהוא סבור כי למניות שיקבל בה יש ערך, וככל הנראה החברה מתנהלת היטב. יתרה מכך, התנהלות הצדדים לאורך כל הדרך מעידה על כך שהתובע אינו יכול לנהל את החברה בכוחות עצמו, והוא זקוק לנתבע – שהיה הגורם הדומיננטי בהקמת החברה ובפיתוחה.
מתן אפשרות לתובע להיות חלק מקבוצת הניהול של החברה (גם כבעל זכות מיעוט בדירקטוריון), בהינתן מערכת היחסים הבעייתית מאוד שלו עם הנתבע, איננו רצוי בשלב זה. לא נראה כי יש תועלת כלשהי בקביעה שתחייב את התובע והנתבע לפעול במשותף בניהול החברה, ומבין שניהם – נכון יותר להוסיף ולהפקיד את הניהול בידי הנתבע, שהיה הגורם הדומיננטי יותר בניהול מלכתחילה, ואף הוסיף לנהל את החברה במשך כל התקופה בה התובע לא היה פעיל בה. זאת ועוד – התובע עוסק היום לדבריו בתחום הנדל"ן ולא בתחום בו עוסקת החברה, ואף מטעם זה – אין מקום להפקיד את ניהולה בידיו, וספק אם יש ערך מוסף בהוספתו בשלב זה לדירקטוריון החברה.
50. מובן כי התובע זכאי – כבעל מניות בחברה – לקבל מידע אודות פעילותה. הוא זכאי כמובן גם לוודא שזכויותיו אינן מקופחות ושלא נעשה על-ידי רוב בעלי המניות שימוש לרעה בזכויותיהם, אולם אין מקום להקנות לו מעבר לכך זכויות בניהולה השוטף או בחברות בדירקטוריון שלה. למען הסר ספק, אני דוחה מהטעמים שלעיל גם את בקשתו של התובע להצהיר עליו כעל מי שזכאי לכהן כמנהל ו-COO בשכר בחברה (סעיף 54(ג) לכתב התביעה).
יובהר כי אינני סבורה כי התובע זכאי – לאור המסקנה שלעיל, לחלק גדול יותר בבעלות בחברה (הוא עתר להגדלת חלקו ל-25%). לעתירה זו אין בסיס – לא בחומר הראיות (אין כל אינדיקציה לכך שהצדדים הסכימו כי אם התובע לא יהיה בעל זכויות ניהול בחברה, חלקו בה יגדל), ולא במצב המשפטי. לכן, טענת התובע בהקשר זה – נדחית.
טענת השיהוי
51. בשולי הדברים אוסיף כי אני סבורה כי גם דינה של טענת השיהוי שהעלה הנתבע – להידחות. כידוע, טענת שיהוי שאינה עולה כדי התיישנות היא טענה חריגה המתקבלת רק בנסיבות יוצאות דופן - כאשר השתהות התובע גרמה לנתבע נזק ממשי ועולה כדי שימוש לרעה בהליך המשפטי (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, נז(5) 433 (2003)). המקרה דנן איננו מקרה חריג כזה. הנתבע פנה אל התובע ביום 27.2.2019 והודיע לו כי הוא אינו מתכוון לשתף אותו במיזם סירקלס. התביעה הוגשה כשנה לאחר מכן, ביום 11.3.2020, כאשר עד למועד זה ניסו הצדדים לפתור את הסכסוך בהסכמה. אין מדובר אם כן בנסיבות של שיהוי וטענת הנתבע בהקשר זה נדחית.
הבקשה לפיצול סעדים
52. בשולי כתב התביעה ביקש התובע מבית-המשפט להתיר לו לפצל את סעדיו "ולאפשר לו לתבוע בנפרד את נזקיו כאשר אלה יתגבשו במלואם" (סעיף 55 לכתב התביעה). התקנות החלות על התביעה דנן הן תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות הישנות"), שכן תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות") מחילות עצמן רק על הליכים שנפתחו משנת 2021 ואילך (ור' תקנה 180 לתקנות החדשות). תקנה 180 הנ"ל מונה מספר נושאים לגביהם יחולו התקנות החדשות על תביעות המתנהלות בשעת תחילתן, ופיצול סעדים אינו אחד מהם.
53. תקנה 45 לתקנות הישנות קובעת: "מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".
תקנה 45 מורה לתובע לתבוע את מכלול הסעדים שהוא זכאי להם במסגרת תביעה אחת, ומתירה לו לפצל סעדיו רק כאשר ניתן לו אישור מראש לכך על-ידי בית-המשפט שדן בתביעה הראשונה. על התובע המבקש לפצל את סעדיו "להצביע לפני בית המשפט על קיומו של אינטרס לגיטימי, המצדיק פיצול התביעה למספר תובענות שונות" (ר' ע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ (שותפות רשומה), פ"ד לח(1) 613 בפס' ,8 וכן בנימין רוטנברג "פיצול סעדים (תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984)" משפטים טז 390, 394). מטרתה של התקנה היא להבטיח לנתבע שלא יהיה מוטרד שוב ושוב בתביעות בגין אותה עילה, למעט במקרים חריגים המצדיקים זאת (רע"א 1399/11 קופת עליה - אגודה שיתופית לאשראי בע"מ נ' לזרום חברה קבלנית לבנין ופיתוח בע"מ [פורסם בנבו] (19.1.2012)).
כדי להוכיח קיומו של טעם ראוי להחיל את החריג המעוגן בסיפא של תקנה 45, על התובע להציג ראיות שיעידו על אינטרס לגיטימי לעשות כן. במקרה דנן לא הציג התובע כל טעם לכך שהוא אינו תובע כבר עתה את מכלול הסעדים שהוא סבור שהוא זכאי להם. התובע ציין בהקשר זה רק כי הוא מבקש להתיר לו לפצל את הסעדים בגין הנזקים ש"יתגבשו בעתיד", וזאת בלא להבהיר מדוע הוא אינו עושה כן במסגרת התביעה הנוכחית.
54. יובהר כי התובע לא עתר במסגרת התביעה דנן רק לסעדים הצהרתיים (שלגביהם ניתן לעיתים היתר של פיצול סעדים), אלא הוא תבע גם סעד אופרטיבי של קיפוח. בנסיבות אלה היה על התובע לתבוע את מלוא הסעדים האופרטיביים שהתגבשו במועד הגשת התביעה.
העובדה שניתן להגיש תביעה גם לפני התגבשותו של מלוא הנזק, עולה מפסיקת בית-המשפט העליון בהקשר אחר – בסוגיית ההתיישנות. בהקשר זה נפסק כי תובע לא יכול להישמע בטענה כי הוא המתין להתגבשות מלוא הנזק על מנת להגיש את תביעתו (ר' למשל ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, סד(2) 82 (2010) בפס' 34).
אם היה התובע סבור כי ישנם נזקים שטרם התגבשו במלואם – היה עליו לציין מהם הנזקים הללו, ולציין האם ניתן להעריכם ולתבוע בגינם כבר עתה. אם נדרש לו מידע נוסף כדי לתבוע את מלוא נזקיו, היה עליו להבהיר מהו המידע החסר. כן היה עליו לעתור, ככל שמצא בכך צורך, לגילוי המסמכים שנדרשו לו כדי לתבוע את מכלול נזקיו כבר בתביעה הנוכחית. משהתובע לא עשה כן, דין בקשתו לפיצול סעדים להידחות.
סיכום
55. סיכומו של דבר – לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובע זכאי להירשם כבעלים של 10% ממניות החברה. המניות שירשמו לזכותו של התובע ייגרעו ממצבת מניותיו של הנתבע (בהנחה שישנם בחברה בעלי מניות נוספים שלא היו חלק מההליך הנוכחי).
כל עוד לא יוסכם אחרת, אני דוחה את בקשת התובע להצהיר כי הוא זכאי להיות דירקטור בחברה או לשמש בה בתפקידים ניהוליים אחרים.
הבקשה לפיצול סעדים נדחית.
לאור מכלול המסקנות בפסק-הדין (שבמסגרתו לא כל טענות התובע התקבלו), אני מחייבת את הנתבעים בהוצאות התובע בסך כולל של 10,000 ₪.
ניתן היום, ג' שבט תשפ"ב, 05 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.
רות רונן