הנתבעים הדגישו בהקשר זה כי בשנת 2018 ועד לפגישתם הראשונה עם עו"ד בר-דב, הצדדים לא הכירו את המינוחים הרלוונטיים לצורך הקמת עסק משותף, את המנגנונים ואת הנושאים שצריך היה לקיים לגביהם דיון. עורך-הדין היה צריך לכן להקדיש זמן רב כדי להסביר להם את מכלול הנושאים שהיה מקום להסדירם במסגרת ההסכם. עו"ד בר-דב אף העיד כי חלק גדול מהנושאים לא סוכם על-ידי הצדדים במסגרת הטיוטה הראשונה, והם נותרו פתוחים (ובכלל זה נושאים ראשוניים כמו הסכום שיושקע בחברה, תחומי האחריות של כל אחד מהצדדים ועוד). הנתבעים הוסיפו כי עו"ד בר-דב היה עד תביעה שהוזמן על-ידי התובע להעיד, והתובע הטעה כאשר כינה אותו בסיכומיו עד מטעם הנתבעים. הנתבעים גם כפרו בטענת התובע אודות תיאום העדויות בין הנתבע לבין אלירן.
11. עוד טענו הנתבעים כי אין ממש בעמדת התובע ביחס לפעילות המיזם ותרומתו של התובע לפעילות זו. מעדותו של אלירן עולה כי לא היה קשר בין תוארו של התובע במיזם לבין התפקידים שהוא ביצע בפועל. באשר לעובדה שהתובע לא קיבל שכר בגין פעילותו במיזם, נטען כי ההסבר לכך הוא החברות בינו לבין הנתבע, והיותם "בני בית ממש". הנתבעים אף כפרו בטענת התובע בהקשר זה לפיה הוא היה זכאי לשכר בסך 60,000 דולר לשנה אלמלא סולק מהמיזם על-ידי הנתבע, וכי סכום זה היה גבוה יותר אלמלא סוכם כי הוא יקבל גם 10% מהמניות. לגישת הנתבעים, גרסה זו מנוגדת לגרסת התובע לפיה הוסכם בין הצדדים כי התובע לא ימשוך שכר מהמיזם המשותף. עוד נטען כי התכנון האמור לגבי השכר היה כפוף לשעות עבודה רבות, ולקיומן של הסכמות בין הצדדים – שבפועל לא הושגו. מעבר לכל אלה, התובע אף מפנה ל"הסכמה" לכך שהוא יקבל מניות, הסכמה שהנתבעים כופרים בה.
12. הנתבעים כפרו בטענת התובע לפיה הוא הקדיש שנתיים מזמנו למיזם. לגישתם, הטענה אינה מבוססת, כאשר בפועל הקדיש התובע למיזם פרק זמן קצר ביותר, וכאשר בחלק ניכר מהתקופה הוא שהה בארצות-הברית. כן נטען כי התובע זנח את טענותיו ביחס ל"השקעה" שלו בחברה על-ידי תרומת ספה ישנה וקורס שהוא עצמו עבר. הנתבעים הדגישו כי התובע עצמו הודה כי הקשרים הרלוונטיים למיזם היו קשרים שהיו לנתבע ולא לתובע.
עוד ציינו הנתבעים כי התובע עתר בכתב התביעה שלו לסעדים הצהרתיים מבלי לתבוע סכומי כסף או סעדים ספציפיים, וזאת כדי לעקוף את ההוראות בדבר תשלום אגרת בית-משפט. בהתייחס לסעד של קבלת זכויות ניהול שוות, נטען כי התובע לא הפנה אליו בסיכומיו (אף שעמד על כך בחקירתו הנגדית). בהקשר זה הובהר כי הזכות הנטענת לכך שהתובע יכהן כדירקטור, הייתה כפופה לשורת תנאים והתחייבויות שהתובע לא הסכים להם כלל. מעבר לכך, אם תתקבל טענת התובע והוא ימונה לדירקטור, הדבר יביא לשיתוק מוחלט של פעילות החברה ולקריסתה הוודאית, לאור הקריסה המוחלטת של האמון בין הצדדים. בהתייחס לסעד של עשיית עושר ולא במשפט – נטען כי התובע העלה אותו ב"לשון רפה" בסיכומיו, ונראה כי הוא זנח את הטענה, שדינה להידחות גם לגופה.