המסקנה מכל האמור לעיל היא אם כן שהתובע הוכיח כי בין הצדדים היה הסכם בעל-פה, שהצדדים גמרו בדעתם לקיים קשר משפטי מחייב וכי הם אף הסכימו ביניהם על חלוקת הזכויות העתידית בחברה.
מה היה תוכנו של ההסכם בין הצדדים?
35. לאור הקביעה לפיה בין הצדדים היה הסכם, יש לבחון מה היה תוכנו. בהקשר זה יובהר כי אין מקום במסגרת התביעה הנוכחית, כי בית-המשפט יידרש לכלל הנושאים שהיו עשויים להיכלל במסגרת הסכם כתוב, לו היה הסכם כזה נערך, וכי הוא יערוך הסכם כזה עבור הצדדים. במסגרת פסק-הדין אתייחס לשאלות שהתעוררו במחלוקת בין הצדדים במסגרת ההליך דנן בלבד. אם יתעוררו בהמשך מחלוקות נוספות ביחס לזכויות הצדדים מכוח ההסכם בעל-פה ביניהם, יהיה מקום לבחון אותן בעתיד ככל שיהיה בכך צורך. לכן, נתייחס להלן לשאלה האם זכאי התובע לקבל 10% ממניות החברה והאם הוא זכאי לזכויות בהנהלתה.
מה הוסכם בין הצדדים לגבי חלוקת ההחזקות ביניהם בחברה?
36. כפי שהובהר גם לעיל בפסק-דין זה, יזמים בחברה עשויים להסכים על חלוקת ההחזקות ביניהם בחברה גם באופן לא פורמלי ובעל-פה. כך עולה גם מס' 17 לחוות דעתו של עו"ד ברנדס:
כאשר היזמים מגיעים לקבלת שירות משפטי לראשונה, הם מגיעים לאחר שהיזם כבר פועל תקופה מסוימת, וכאשר ישנן הסכמות מסוימות בין היזמים [...] למשל, מקובל שהיזמים מסכימים כבר בתחילת הדרך, פעמים רבות בעל-פה ובלחיצת יד, על שיעור ההחזקות של כל אחד מהיזמים במיזם [...]".
אני סבורה כי התובע הוכיח שמכוח ההסכם בעל-פה בינו לבין הנתבע, הוא היה זכאי ל-10% ממניות החברה שתוקם. מסקנה זו נובעת כאמור מחקירתו של הנתבע ומהאמור בטיוטה הראשונה. הטיוטה השנייה, ששינתה את זכויות התובע והכפיפה אותן לתקופת הבשלה, לא שינתה את שיעור המניות לו הוא היה זכאי – 10% ממניות החברה. עובדה זו מחזקת את המסקנה לפיה הסכמה ברוח זו הייתה קיימת בין הצדדים עוד לפני עריכתן של הטיוטות, וזו ההסכמה שהטיוטות התבססו עליה.
האם מניותיו של התובע היו כפופות לתקופת הבשלה?
37. הנתבע טען כי אף אילו היה התובע זכאי למניות בחברה, מניות אלה היו כפופות לכך שהוא יעבוד פרק זמן מסוים בחברה וכי הוא יבצע את המטלות השונות שיועדו לו. התובע טען כי טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה. אינני מקבלת את עמדתו. אכן, תקופת ההבשלה לא נזכרה בכתב ההגנה מפורש, אך צוין בו כי הנתבע ציפה שהתובע יתרום למיזם ויסייע להתפתחותו כתנאי מקדים לכך שהוא יזכה להיות שותף בו (ור' למשל בסעיפים 42 ו-46 לכתב ההגנה).
38. יחד עם זאת, אני סבורה כי דין הטענה להידחות לגופה. עמדתו של התובע לפיה זכותו למניות בחברה לא הייתה כפופה ל"תקופת הבשלה" עולה בקנה אחד עם נוסחה של הטיוטה הראשונה. טיוטה זו שנוסחה כאמור על-ידי עורכי-הדין של הנתבע, קובעת כי בעוד שמניותיהם של אלירן ודדי יהיו כפופות לתקופת הבשלה, מניות התובע אינן כפופות לתקופה כזו. אילו היו הצדדים מסכימים ביניהם על תקופת הבשלה ביחס למניות התובע, חזקה על הנתבע כי הוא היה מורה לעורכי-הדין לכלול נושא זה בטיוטת ההסכם שהם ערכו.
סביר להניח כי עורכי-הדין הבחינו בין התובע לבין אלירן ודדי בהתאם להנחיות שהם קיבלו מהנתבע (ועל-כל-פנים לא ניתן לכך כל הסבר אחר). הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר נושא ההבשלה היה מוכר לצדדים, ונקבע מפורשות במסגרת הטיוטה ביחס לבעלי מניות אחרים – דדי ואלירן. עורכי-הדין הוסיפו, בצמוד לסעיף 3.2 לטיוטה הראשונה, הערה המעידה על כך שהנתבע הנחה אותם להכפיף רק את מניותיהם של אלירן ודדי לתקופת הבשלה: "Per your instruction, only the shares of Eliran and Dedi are subject to the purchase right. We advise that you consider to also subject Meir's share to the purchase rights." (ההדגשה שלי, ר.ר.). הערת עורכי-הדין מעידה על כך שהם הציעו לנתבע להכפיף גם את מניותיו של התובע לתקופת הבשלה, אולם נכון למועד הטיוטה הראשונה, הנתבע לא קיבל את עצתם. המסקנה מכל האמור היא כי במועד עריכת הטיוטה הראשונה, ההסכמה בין הצדדים הייתה כי מניות התובע לא יוכפפו לתניות הבשלה, והנתבע הנחה את עורכי-הדין לנסח את טיוטת ההסכם בהתאם.
39. הנתבע טען בחקירתו שבניסוח הטיוטה הראשונה הוא פעל בחוסר ניסיון ומבלי שהבין את הכתוב בהסכם (פרוטוקול ישיבת 13.7.2021 בעמ' 183), וכי בטיוטה השנייה, קבלת המניות על-ידי התובע אכן הוכפפה לתקופת הבשלה. אינני מקבלת את הטענה. כאמור, כבר בטיוטה הראשונה ידע הנתבע להנחות את עורכי-הדין להטיל מגבלות על מניותיהם של אלירן ודדי. מכאן שהנתבע הכיר באפשרות להתנות בעלות במניות בקיומה של תקופת הבשלה. העובדה שהוא לא ביקש להתנות את קבלת המניות על-ידי התובע באופן דומה, לא נבעה מחוסר ניסיון או הבנה שלו אלא מהחלטה פוזיטיבית שלו המשקפת – כך אפשר להניח – את ההסכמות שהיו בינו לבין התובע ערב עריכתה של הטיוטה.
זאת ועוד. הנתבע אף הודה כי אינו זוכר שהוא יידע את התובע אודות קיומן של מגבלות על זכותו למניותיו. הוא נשאל בחקירתו הנגדית האם הבהיר אי-פעם לתובע אודות מגבלות כאלה: "האם אי פעם אמרת למאיר, מאיר תדע לך, אין לך באמת אחוזים במיזם. יהיו לך אחוזים במיזם רק אם תעמוד בתנאים 1, 2, 3, 4, 5, ותשקיע 3 שנים ו-4 שנים, ואם לא נגיע להסכמות האלה, אתה גם לא תקבל משכורת. אתה בסיכון כפול גם לא תקבל משכורת וגם לא יהיו לך אחוזים במיזם. אי פעם אמרת את זה למאיר?" ר' פרוטוקול ישיבת 13.7.2021, בעמ' 191); והשיב "אני לא זוכר, כי אני לא זוכר בצורה טובה" (שם). העובדה שהנתבע לא זכר שיחה עם התובע בה נדונה הכפפת מניותיו לתקופת הבשלה, מחזקת את המסקנה שלא זו הייתה ההסכמה בין הצדדים, וכי מדובר בתוספת מאוחרת שהועלתה על-ידי הנתבע באופן חד-צדדי רק במסגרת הטיוטה השנייה.
40. יוער כי ההסכמה שתוארה לעיל ביחס למניות התובע עולה בקנה אחד גם עם הנוהג המקובל בחברות דומות, כפי שהוא עולה מעדותו של המומחה מטעם התובע, עו"ד ברנדס. כך ציין המומחה בחוות-דעתו שתניות הבשלה אינן חלות בדרך-כלל על המייסדים המקורים של המיזם, אלא רק על גורמים שנוספים לו בשלבים מאוחרים יותר, ושמנגנון ההבשלה נועד לתמרץ לשמר אותם במיזם (סעיף 32 לחו"ד עו"ד ברנדס).
במאמר מוסגר אציין שאף אילו היה הנתבע מוכיח כי הוסכם בין הצדדים כי מניות התובע יהיו כפופות לתקופת הבשלה, היה מקום לבחון מתי החלה תקופת ההבשלה והאם היא הסתיימה עוד בטרם חדל התובע להיות פעיל במיזם. מעבר לכך, היה מקום לברר – גם אם תקופת ההבשלה לא הסתיימה – האם ניתן לזקוף זאת לחובת התובע, כאשר הנתבע היה זה שגרם לכך שהתובע יחדל להיות פעיל במיזם (ור' בהקשר זה סעיף 28 לחוק החוזים ביחס לסיכול תנאי מתלה).
41. טענה נוספת שהעלה הנתבע היא שכל הסכמה בינו לבין התובע בנוגע לחלוקת הבעלות בחברה הייתה כפופה לכך שהתובע יעמוד בתנאים נוספים, לרבות השקעת זמן בפיתוח החברה והשקעה בחברה עצמה (סעיף 8 לסיכומי הנתבע). אני סבורה כי הנתבע לא הוכיח את הטענה. מדובר בטענה לפיה ההסכם בין התובע לבין הנתבע לגבי זכויות הבעלות שיוקנו לתובע בחברה שתוקם, היה מותנה בתנאי מתלה ביחס להשקעות התובע בחברה. הנתבע לא הוכיח – לא את עצם קיומו של התנאי ואף לא את תוכנו המדויק, ולכן אינני מקבלת את טענתו.
סיכומה של נקודה זו, בין הנתבע והתובע הייתה הסכמה בעל-פה לפיה התובע יהיה זכאי ל-10% ממניות החברה שתוקם. לא הוכח כי זכותו של התובע הותנתה בתנאים של תקופת הבשלה או בתנאים אחרים.
מה הוסכם בין הצדדים לגבי ניהול החברה?
42. התובע טען עוד כי ההסכמה בינו לבין הנתבע הייתה כי יהיו להם זכויות שוות בניהול החברה. אני סבורה כי התובע לא הוכיח טענה זו. מחומר הראיות עולה כי הצדדים הניחו שהנתבע הוא מי שינהל את החברה וכי הוא יהיה בעל זכות ההכרעה בהחלטות ניהוליות בה. כפי שהובהר לעיל, כאשר מדובר בהסכם בעל-פה, אחת הדרכים לקבוע את תוכנו היא לאור הדרך בה פעלו הצדדים בפועל במהלך הקשר ביניהם. המסקנה לפיה הנתבע הוא זה שניהל בפועל את החברה וש"על-פיו יישק דבר" בה, נובעת מהתנהלות הצדדים בפועל עוד לפני עריכת הטיוטות.
כך למשל, מעמוד 238 בנספח 41 לתצהיר התובע עולה כי דדי האשים את הנתבע בקבלת החלטות חד-צדדית ללא התייעצות עם יתר הגורמים המעורבים במיזם. בתגובה השיב לו התובע כי "זה לא גחמה של עמית (הנתבע, ר.ר.) זה ראייה כוללת שאני מבין אותה טוב מאוד, אולי אתה מפרש את זה כגחמה אבל מבחינתו הוא [כלומר הנתבע, ר.ר.] זה שקידם את זה בצורה משמעותית מאוד עד עכשיו ואני הייתי לצידו כל הזמן הזה וראיתי אז מבחינתי אלו לא גחמות" (ההדגשה היא שלי, ר.ר.). המסקנה מהודעה זו היא כי גם לפני שהתובע עזב את המיזם, הנתבע היה מי שקידם אותו, קיבל את ההחלטות שנדרשו לצורך כך והסמכות לומר את המילה האחרונה הייתה אם כן שלו. מסקנה דומה עולה גם מתצהירו של אלירן (ר' בסעיף 12), ומהתכתבויות בהן הנתבע מורה לתובע כיצד עליו לבצע את תפקידו אל מול יתר חברי הצוות (ר' סעיף 28 לעיל בפסק-הדין).
המסקנה האמורה עולה בקנה אחד גם עם הטיוטה הראשונה, שאף שאינה מהווה כאמור הסכם ואינה משקפת את מכלול ההסכמות בין הצדדים, ניתן להסיק ממנה לפחות מה היה האופן בו ראה הנתבע את מתווה ההסכמה ביניהם ערב עריכתה. בטיוטה הראשונה (כמו גם בשנייה) נקבע כי התובע יהיה זכאי למנות דירקטור בחברה, אולם כי אם תהיה מחלוקת בין הדירקטורים שימונו מטעם הצדדים, ימונה מנכ"ל החברה – הנתבע – לדירקטור, ויזכה בקול המכריע (סעיף 5.2 לטיוטה הראשונה). היינו בהתאם לטיוטות, זכות ההכרעה במקרה של חילוקי דעות ניתנה לנתבע ולא לתובע, והצדדים לא הסכימו על זכויות שוות בניהול החברה. מאחר שהאמור בטיוטה עולה בקנה אחד עם אופן התנהלות הצדדים ערב עריכתה, יש משמעות לאמור בה בהקשר זה.
43. ככל שנותר ספק פרשני ביחס לזכויות הניהול בחברה, ניתן לעשות שימוש בכלי הפרשני של שימוש בשיקולים של הגיון עסקי (ע"א 6701/00 קאלש מרדכי חברה לבנין בע"מ נ' מרים אבנר, נו(5) 799 (2002) בפס' 16). במקרה דנן, אין למעשה מחלוקת כי הנתבע היה בעל ניסיון וכישורים רבים בהרבה משל התובע, והתובע אינו כופר בכך. משכך, ההיגיון העסקי מכוון למסקנה לפיה לנתבע יהיו זכויות עודפות בניהול החברה, כדי לתת עדיפות לכישוריו ולניסיונו ולאפשר לו לנווט את העסק להצלחה.
זאת ועוד, התובע לא כפר בכך שהצדדים הסכימו שהנתבע זכאי לקבל מניות בשיעור גבוה בהרבה ממנו (בשל ניסיונו, כישוריו והסכמתו להשקיע בעסק כסף מכיסו;– ר' סעיף 7 לכתב התביעה). גם בהקשר זה מכוון ההיגיון העסקי לכך שמי שמחזיק בחלק גדול יותר של מניות החברה, לא יעניק לבעל מניות המיעוט זכויות ניהול שוות (לאור החשש שהוא יסכים לחשוף את החברה לסיכונים רבים יותר מאלה שבעל מניות הרוב יסכים להם). על-כל-פנים, על הטוען אחרת להוכיח מדוע כך נעשה.
44. חרף האמור לעיל, היה מקום לכאורה לבחון את השאלה האם הוסכם בין הצדדים כי התובע יהיה זכאי לכהן בדירקטוריון החברה או לזכויות ניהול אחרות בה. אינני סבורה כי יש הכרח להכריע בשאלה מהן זכויותיו של התובע ומה הוסכם בינו לבין הנתבע בהקשר זה. זאת מאחר שבמסגרת ההוראות שיינתנו בחלק הבא של פסק-הדין מכוח סעיף 191 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), ממילא ייקבע כי אין מקום להותיר את התובע כדירקטור בחברה, גם לו הייתה לו זכות כזו מלכתחילה. משכך, אין גם הכרח להתייחס לשאלה (שהצדדים לא העלו טענות לגביה) האם יכול היה הנתבע – אילו היה התובע מכהן כדירקטור, לשלול ממנו את הזכות הזו באמצעות החלטה שתתקבל בחברה.
הסעד
האם היה התובע רשאי לעתור לסעד מכוח סעיף 191 לחוק החברות?
45. כפי שהובהר בראשית הדברים, התביעה הנוכחית הוגשה בין היתר בעילת קיפוח מכוח סעיף 191 לחוק החברות. השאלה הראשונה שיש לבררה בהתייחס לסעדים להם עתר התובע היא האם הוא היה רשאי להגיש תביעת קיפוח, כאשר הנתבע טען כי הוא אינו זכאי לכך שכן הוא לא היה בעל מניות בחברה כאשר הוגשה התביעה.
אינני מקבלת את הטענה. אני סבורה כי גם תובע שהוכיח כי הוא זכאי להיות בעל מניות בחברה (הגם שאינו רשום ככזה בעת הגשת התביעה) זכאי להגיש תביעה בעילה של קיפוח (כפי שנקבע גם בה"פ (כלכלית) 59587-07-13 עדה מורג נ' ביזנס טיים - סקנורמה תיירות עסקית בע"מ [פורסם בנבו] (2.11.2017, השופטת ד' קרת-מאיר). הרישום ברשם החברות הוא כידוע דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי (ר' יוסף גרוס, חוק החברות החדש כרך א', 174 (מהדורה חמישית, התשע"ז-2016)).. לכן, ניתן לייחס משקל גם לזכות להירשם כבעל מניות ולאופן בו התייחסו הצדדים זה אל זה – קרי האם הם התייחסו אל התובע כאל בעל מניות אף שאינו רשום ככזה (כן ר' ערן שפינדל ויעל זכות מאבק בעלי מניות: עילת הקיפוח בחברה פרטית וציבורית 124 (2017)).
זאת ועוד, מסקנה אחרת – השוללת ממי שאינו רשום עדיין כבעל מניות אך רשאי להירשם ככזה – את האפשרות להגיש תביעה בעילה של קיפוח, תביא לכפל הליכים. תובע שיבקש לתבוע סעד מכוח סעיף 191 לחוק החברות, יצטרך להקדים ולבקש מבית-המשפט להצהיר כי הוא זכאי להירשם כבעל מניות בחברה (מכוח סעיף 134 לחוק החברות); ורק לאחר מכן להגיש תביעה לה של קיפוח.
מהו הסעד המתאים שיש לפסוק מכוח סעיף 191 לחוק החברות?
46. מעבר לסעדים ההצהרתיים, עתר התובע כאמור גם כי בית-המשפט יורה "על כל סעד אחר אשר יסיר את הקיפוח וימנע את קיפוחו העתידי". כפי שעולה מהאמור בפסק-דין זה לעיל, אני סבורה כי התובע זכאי להירשם כבעלים של 10% ממניות החברה. יתכן שהוא היה זכאי גם מלכתחילה לשמש דירקטור בה – נושא שלא נקבעו לגביו מסמרות בחלק הקודם של פסק-הדין (ונתייחס אליו להלן). כאמור, תוצאה זו הופכת את התובע ואת הנתבע לשותפים בחברה – וזאת חרף הסכסוך ביניהם ואובדן יחסי האמון שאפיינו את הקשר ביניהם בתחילתו. יתרה מכך, התובע "יחזור" לחברה כבעל מניות בה, לאחר שנעדר ממנה בשנים האחרונות, ולאחר שהיא התנהלה בלעדיו. לא ברור איך התנהלה החברה בתקופה מאז שהתובע חדל להיות מעורב בה – האם הצדדים נדרשו להשקיע בה השקעות נוספות, ואם כן, מהן; ואילו החלטות התקבלו בה.