20. הוסיפו וטענו הנתבעים, כי הנתבעת מעניקה ללקוחותיה כלים וטקטיקות ליצירת הכנסה מקסימלית מנכסים דיגיטליים. לצורך כך, שיעורים 6 ו-8 של הקורס עסקו בסוגים שונים של השקעות בעולם האינטרנטי. לאורך השיעורים, המליצו המדריכים להשקיע הון עצמי על מנת לקבל תוצאות מהירות, אך הודגש, כי אין זו חובה, וישנם לקוחות רבים של הנתבעת אשר הצליחו להניב רווחים גדולים גם ללא השקעות של הון עצמי. הנתבעים ציינו כי השיעור על השקעות בעולם האינטרנט נבע מביקוש המשתתפים, שהתעניינו בנושא. לטענתם מעולם לא דחקו במשתתפי הקורס, ביניהם התובעת, לקחת הלוואה או לגייס הון עצמי לצורך הפקת הכנסה מקסימלית ואפקטיבית מהנלמד בקורס.
21. הנתבעים סבורים, שטענות התובעת כי הקורס לא מהווה שירות לימודי, דינן להידחות. מלבד השיעורים המקוונים והפרונטאליים, מוצעים אפיקים נוספים, הפתוחים בפני המשתתפים לצורך קבלת הסברים מהמדריכים אודות התכנים הלימודיים. הנתבעים טענו שכל ההבטחות מתייחסות לכלים ולשיטות שהנתבעים מאמינים בהם, לצורך הפקת הכנסה מרבית, ומתוך תיאום ציפיות מלא. הנתבעת מעניקה למשתתפים את כל הידע והכלים ועל המשתתפים ליישם את הנלמד באמצעות הדרכה של הנתבעת. משכך, אין כל הטעיה בפרסומיהם.
22. הנתבעת הוסיפה כי מעולם לא הפרה זכויות יוצרים ולא שידלה את לקוחותיה לבצע הפרה כזו. לטענתה יש בידה רישיון שימוש כדין בתכנת "קמטיסיה".
23. הנתבעים הכחישו טענות התובעת על הפרת חובות חקוקות. לגרסתם, מלבד אמירות כלליות וסתמיות, התובעת לא הוכיחה כי אכן הופר חיקוק כלשהו. כמו כן, מאחר והתובעת לא הוכיחה נזק, אין בדה עילת חיוב מכח פקודת הנזיקין.
דיון והכרעה
תחולת חוק הגנת הצרכן
24. כמבואר לעיל, התובעת ביססה את מרבית תביעתה על חוק הגנת הצרכן. בע"א 7187/12 עו"ד ליאור צמח נ' אל-על נתיבי אויר לישראל (17.8.14) (להלן: "עניין צמח") סקר כב' השופט רובינשטיין את תכלית חוק הגנת הצרכן –
" לט. דיני הגנת הצרכן מבוססים על מספר הצדקות, שהעיקרית בהן היא חוסר שויון כלכלי ומקצועי של הצרכן – נחיתות מעשית, בלשון פשוטה – למול העוסק. חוסר שויון זה נובע ממורכבות השוק המודרני, בו בולטים פערי המידע בין הצרכן לבין העוסקים, והיעדר מומחיותו של הצרכן. במצב זה, זקוק הצרכן להגנה מיוחדת שתאזן את חוסר השויון האמור: "החקיקה הצרכנית מיועדת להגן על האינטרסים הלגיטימיים של הצרכן בשוק מודרני מסובך ומורכב" (ס' דויטש דיני הגנת הצרכן – כרך א 126 (תשס"א) (להלן דויטש – כרך א); על מטרות דיני הגנת הצרכן ראו שם, בעמ' 128-118). לא למותר לציין, כי הגנת הצרכן מושרשת אף במשפט העברי, הבאה לידי ביטוי בספרות הלכתית ענפה בנושא האיסור להטעות צרכן (לעיון בהגנת הצרכן במשפט העברי ראו נ' רקובר המסחר במשפט העברי – פרקים בהגנת הצרכן, הסוחר והנושה (תשנ"ב); כן ראו סדרת מאמריו של א' ורהפטיג בכתב העת תחומין: "הגנת הצרכן לאור ההלכה" תחומין א 444 (תש"מ) ; ב 470 (תשמ"א); ג 334 (תשמ"ב) ; ד 382 (תשמ"ג)).
מ. דבר החקיקה המרכזי בדיני הגנת הצרכן בישראל הוא חוק הגנת הצרכן. אין ספק כי מטרת החוק – כשמו – יסודה בהנחה שבעמידתו מול העוסק מצוי הצרכן בעמדת נחיתות מובנית כאמור, ועל כן זקוק הוא להגנה (ראו לעניין זה דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 342 (2003) (להלן עניין ברזני), פסקה 47 לפסק דינו של השופט (כתארו אז) מ' חשין – ופסקה 2 לפסק דינה (אמנם במיעוט) של השופטת ט' שטרסברג-כהן; רע"א 8733/96 לנגברט נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (1) 168 (1999), פסקה 6; ע"א 7808/07 לוי נ' מדינת ישראל – משרד השיכון (2012), בפסקה 13)). הנה מדברי פרופ' ס' דויטש בנושא: "חוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981, נחקק כדי להגן על הצרכנים, לאחר שהתברר שאין די בכללי המשפט הקיימים כדי להגן עליהם. הנחות היסוד של המשפט הפרטי הן: שויון בין הצדדים, חופש חוזים ואוטונומיה של הפרט. הנחות אלו אינן מתאימות לעסקות צרכניות בשל בעיות של מבנה שוק ושל כשל שוק. הנחת היסוד בדין הצרכני הוא שהצרכן זקוק להגנה והוא אינו מסוגל לשמור על ענייניו ולהגן על האינטרסים הלגיטימיים שלו. מטרת החקיקה הצרכנית היא לאזן את חוסר השויון הכלכלי והמשפטי ביחסים שבין עוסק לבין צרכן. המשפט האזרחי מבוסס על הנחות של ניטרליות, שויון, חופש חוזים ומעורבות מינימאלית של המחוקק. לעומת זאת, המשפט הצרכני מבוסס על שיקולים של ערכים חברתיים, הגנת ציפיות הצדדים והתמודדות עם כשלי שוק" (ס' דויטש דיני הגנת הצרכן – כרך ב 37 (תשע"ב) (להלן דויטש – כרך ב)).
מא. אם כן, חוק הגנת הצרכן נועד לתקן את האסימטריה שבין העוסק לצרכן באמצעות הוראות, המגנות באופן מובהק על האינטרסים של האחרון. מאופיו האמור – והמובחן מענפי המשפט הפרטי כדרכם – של חוק זה נגזרו כמה עקרונות. כך למשל, נקבע בסעיף 36 לחוק כי הסדריו הם קוגנטיים ובלתי ניתנים להתנאה. עם זאת יש להדגיש, כי זכויות הצרכן אינן מוחלטות, והמחוקק ביקש ליצור מערכת איזונים שתגן על הצרכן מזה, אך אף על האינטרסים הכלכליים של העוסק מזה (דויטש – כרך ב, בעמ' 632; איזון זה נדרש גם בפרשנותן של הוראות חוק הגנת הצרכן – ראו שם, למשל בעמ' 595(".