32. שנית, קביעה לפיה מועד ההתקשרות הוא המועד הרלוונטי גם כאשר מדובר בחוזה על-תנאי, עולה בקנה אחד עם הגישה בפסיקה לפיה חוזה על תנאי הוא חוזה שלם בעל תוקף מחייב כבר במועד כריתתו (ר' למשל: ע"א 5559/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אוויר בע"מ, פ"ד מז 642(2) (27.5.1993); רע"א 6734/09 סלון ירושלים מוצרי חשמל בע"מ ואח' נ' כלליר תפעול ואחזקה בע"מ (26.8.2012)). קביעה זו עומדת בעינה למרות שההתחייבויות המעשיות הנובעות מחוזה על תנאי טרם נכנסו לפעולה ותוצאותיו האופרטיביות מושעות עד להתקיימות התנאי (ר' ע"א 489/89 שרון נ' המנהל לעניין חוק מס שבח מקרקעין, פ"ד מו(3) 366, 369 (1992) (להלן: "עניין שרון")).
לכן, ולצורך קיומה של הרמוניה בין החוקים השונים, יש להתייחס לחוזה על תנאי כאל חוזה שלם כבר במועד כריתתו, גם כאשר הוא נבחן בהקשר של החובה לבצע הצעת רכש. כך עולה גם מפסק הדין בעניין שרון. באותו עניין נדונה השאלה מהו "יום המכירה" לעניין חוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963 כאשר מדובר בחוזה מכר מקרקעין המותנה בתנאי מתלה. הנשיא (דאז) מ' שמגר קבע כי "יש לשאוף להרמוניה בין החוקים השונים. אין זה רצוי, כי חוזה ייחשב כחוזה שלם מההיבט החוזי, ואילו לצורך חוק מס שבח נראה בו חוזה בלתי שלם ולא מחייב...".
33. יצוין כי המסקנה שלעיל עולה בקנה אחד עם עמדתה של השופטת א' פרוקצ'יה בעניין תרו (שהייתה בעמדת מיעוט ביחס למבחן שיש להחיל לקביעת מועד הרכישה אף שהגיעה לאותה התוצאה אליה הגיעו שופטי הרוב). ההסכם שלגביו התגלעה המחלוקת בין הצדדים באותו עניין היה הסכם אופציה שהעניק לרוכשת את הזכות לרכוש את מניות בעלי השליטה הקודמים, אם ייכשל הליך המיזוג שנועד להפוך את חברת תרו לחברת בת בבעלות מלאה של הרוכשת. השופטת פרוקצ'יה השוותה בין הסכם האופציה שנדון באותו עניין לבין חוזה על-תנאי. לדבריה, הגם שהסכמים אלה עשויים להיות כרוכים ב"פער זמנים בין מועד ההתקשרות לבין מועד המימוש של ההסכם. [כאשר] בפער-הזמן שנוצר עשויים להיווצר שינויים במצב ההחזקות בחברה הציבורית..." הרי שמדובר בהסכמים "מחייבים, על-פי התנאים האמורים בהם. ההבדל ביניהם עשוי להתבטא בסוג התנאים, ובמעמד הצדדים ביחס לתנאים אלה, אולם אין באלה כדי ליצור הבחנה מהותית ביניהם, ושניהם, כאחד, מחייבים על-פי טיבם ותנאיהם". (סע' 107-109 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה).