11. בית המשפט המחוזי המשיך וקבע, כי התנהלותה הקלוקלת של גונתר נלמדת גם מן העובדה שהיא הסתירה מבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בדונו בבקשתה למתן צו עיקול זמני, עובדות מהותיות "שיש להניח שלו היו מובאות לידיעתו, לא היה ניתן הצו, ככל שהוא נוגע למניות ולתמורה בגינן, והכוונה לשלב בו עמד ביצוע הסכם המכר והשלמתו, מועד הקלוזינג, תנאי ההסכם, אישורי בית המשפט שניתנה להסכם זה וכו'".
12. בית המשפט המחוזי הוסיף כי גם בעבר ניסתה גונתר לסכל הליכים בהם נקטו המנהלים המיוחדים למכירת מניותיו של החייב, ובעקבות זאת אף הוציא בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ח' ברנר) בפר"ק 38411-08-15 (במסגרתו נדונו הליכי מכר מניותיה של אר"י) צו מניעה זמני "האוסר על גונתר וכל מי מטעמה, לרבות הגורמים הנזכרים בסעיף א' לבקשתו של מלמד, לבצע כל פעולה של דיספוזיציה, דילול, הקצאה או השקעה בחברה, וכן להכשיל או לפגוע בדרך אחרת בהליך מכירת המניות באמצעות המנהלים המיוחדים (למעט הזכות להתנגד למכירה במסגרת האסיפה שתכונס לשם דיון בהצעת ההסדר), והכל עד החלטה אחרת" (החלטה מיום 5.5.2016). צו מניעה זמני זהה לזה הוצא גם על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת ההליך דנן, ביום 16.6.2016.
13. נוכח כל האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להורות על ביטול צו העיקול הזמני שהוטל, בכל הנוגע לכספי תמורת המניות או המניות עצמן. בית המשפט הוסיף וציין כי סמכותו לבטל את צו העיקול נתונה לו כבית משפט של פשיטת רגל, מכוח סעיף 178(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה),
--- סוף עמוד 5 ---
הקובע כי בית משפט של פשיטת רגל לא יוגבל בהפעלת סמכותו על ידי צו שהוצא על ידי בית משפט אחר.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.
תמצית טענות הצדדים
14. בבקשתה טוענת גונתר כי החלטת בית המשפט המחוזי מעוררת שאלה משפטית עקרונית הנוגעת לתכליתו, היקפו, מעמדו ונפקויותיו של צו עיקול זמני על עסקת מכר והשלמתה, ומשכך יש ליתן לה רשות ערעור. לגופם של דברים טוענת גונתר, כי בית המשפט שגה בקבעו כי צו העיקול הזמני מסכל את עסקת המכר. לשיטתה, עסקת המכר מעולם לא הותנתה בקבלת התמורה בפועל על ידי מלמד, וכך גם הסכם המכר אינו מחייב קבלת התמורה בפועל על ידו, אלא אך נקבע כי הכספים "יועברו" למלמד. עוד טוענת גונתר, כי בית המשפט שגה בקביעתו כי הגשת הבקשה למתן צו לעיקול זמני, במועד שהוגשה, נעשתה מתוך כוונה לסכל את השלמת עסקת המכר. בהקשר זה טוענת גונתר, כי מלמד ביקש להבריח את כספי התמורה שהיה אמור לקבל, ולהעבירם לבא כוחו בגין חוב שכר טרחה הקיים לו. בשל כך, ונוכח תביעתה הכספית של גונתר נגד מלמד, ההחלטה להגיש בקשה למתן צו עיקול זמני הייתה החלטה נכונה וצודקת. בהקשר זה טוענת גונתר עוד, כי בית המשפט לא נתן משקל בהחלטתו לחוסר תום ליבו של מלמד לאורך ההליך ולרצונו להבריח את כספי התמורה כאמור. גונתר ממשיכה וטוענת כי בית המשפט חרג מסמכותו בקביעתו כי הוסתרו מבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו עובדות מהותיות, ולראיה בדיונים מאוחרים שהתקיימו באותו בית משפט לא הייתה כל אמירה מצד בית המשפט שיש בה כדי ללמד כי גונתר אכן הסתירה מידע הנדרש לצורך מתן צו העיקול הזמני. עוד טוענת גונתר כי צו העיקול הזמני כלל לא נגד את צווי המניעה שהוצאו נגדה, שכן תוקפם של צווים אלה היה עד למועד אישור הסכם המכר, וזה אושר כבר לפני חודשים רבים. לבסוף, נטען כי סעיף 178(ב) לפקודה אינו מסמיך את בית המשפט לבטל את צו העיקול הזמני, שכן סמכות זו מוגבלת להבטחת תמורה לה זכאית קופת פשיטת הרגל, ואילו במקרה דנן עסקינן בתמורה לה זכאי, לכאורה, מלמד, שכלל אינו פושט רגל.