174. מר קורקוס העיד כי באותה עת לא ניתן היה לחלק דיווידנדים, נוכח המגבלות שהוטלו על ידי הבנק, אולם כיוון שהוא ראה את הירתמותם של המנהלים והמאמצים שהשקיעו לטובת הקבוצה, מחד גיסא, ואת הקשיים היום-יומיים עמם הם התמודדו, מאידך גיסא, הוא ביקש להקל עליהם, ולפיכך נטל הלוואה מהחברה, תוך שהוא מעביר לבעלי המניות, הלוואות אישיות מחשבונו, על חשבון דיווידנדים עתידיים (ס' 104-106 לתצהירו)
עדותו זו נתמכה גם בעדותם של מר שטרית (בס' 70 לתצהירו) ושל מר ניר ויינברגר בע' 80 ש' 25-ע' 81 ש' 2 לפרוטוקול הדיון).
175. מנגד העיד איל, כי התשלום שנעשה, לא היה הלוואה על חשבון דיווידנדים, אלא דובר בחלוקת רווחים שהצטברו, קרי: דיווידנד, אשר בהתאם להסכם המייסדים הוא אינו נדרש להשיבו (ר' ס' 268-271 לתצהירו).
176. כן הוא העיד, כי לאחר עזיבתו את החברה, חולקו דיווידנדים נוספים, בגין רווחים שהצטברו בתקופת עבודתו בחברה, בשנת 2016, וכי הוא זכאי לקבלת סכומים נוספים בקשר עם אותה חלוקה (ר' ס' 279-289 לתצהירו).
177. לאחר שחזרתי ובחנתי את הראיות שהובאו בעניין זה, באתי לכלל מסקנה כי המענקים אשר שולמו לאיל, היו חליף לדיווידנדים, וחשוב מכך -אף נרשמו בהמשך ככאלה, וכי אין איל נדרש להשיבם. טעמיי להלן;
178. בהתייחס לתשלום השלישי הודו התובעות בפשטות, במסגרת ס' 99 לכתב התביעה כי מדובר בדיווידנד: "בין היתר, ביום 07.07.16 חולק למנהלים דיבידנד. במעמד זה ניתן לאיל דיבידנד בסכום של 266,666 ש"ח ₪". (ההדגשה אינה במקור – ה.ס.).
179. בקשר עם תשלום זה, אף נערך פרוטוקול של החברה, מיום 1.8.2017 (נספח 1 לתצהירו של רו"ח יואל אורן), אשר גם ממנו עולה כי מדובר בחלוקת דיווידנד.
180. אני ערה לטענתו של מר קורקוס על פיה, רואה החשבון של החברה, רו"ח יואל אורן, לחץ עליו לחתום על פרוטוקול זה ולהפוך את ההלוואה שניתנה ביום 7.7.2016 לדיווידנד, לכאורה כדי לא לאבד הטבת מס שהגיעה לחברה, כאשר הייתה זו הפעם הראשונה בה רואה החשבון אורן עצמו, אף ערך את הפרוטוקול במשרדו. רק בדיעבד התברר לו "פשר החריצות", כאשר לשיטתו, רצונו של רו"ח אורן היה, להכשיר את הדיווידנד ששולם לאיל, טרם יתגלה דבר המשלוח הראשון שאיל הביא לישראל, בחודש אוגוסט 2017 (ר' ס' 109 לתצהירו).
ואולם, טענה זו לא נזכרה בכתבי הטענות, והיא מהווה הרחבת החזית, וחשוב מכך, מהראיות אשר הוצגו בפני עלתה תמונה שונה.
הנתבעים הציגו הוראת שעה של מס הכנסה, לפיה בין יום 1.1.2017 ליום 30.9.2017, תתאפשר חלוקת דיווידנד על רווחים שנצברו עד לסוף שנת 2016, בשיעור מס מופחת של 25%, וזאת במקום מס של 30%, בתוספת מס יסף של כ- 3% נוספים (נספח 2 לתצהיר רו"ח אורן; וכן ר' ס' 16 לתצהירו ועדותו של רו"ח יובל אורן בע' 28 ש' 9-14 לפרוטוקול הדיון).
מעדותם של רו"ח יואל ויובל אורן, אשר לא נסתרה, עלה כי במועד חלוקת הדיווידנד השלישי, חולקו דיווידנדים נוספים לכל בעלי המניות, ובכלל זה חולק סך של כ- 15 מיליון ₪ למר קורקוס עצמו, בגין החזקותיו בחב' מדרש קורקוס אחזקות בע"מ, וכי סך הכול, נחסך לתובעות סך של כ- 1.2 מיליון ₪, על בסיס אותה הוראת השעה (ר' עדות יובל אורן בע' 29 ש' 16-21, הסכמי השומה מוצג נ/1, ועדות רו"ח יואל אורן בס' 17 לתצהירו).
רו"ח יואל אורן הכחיש את הלחץ שנטען כי הפעיל על מר קורקוס (ס' 11 לתצהירו), והבהיר כי על אף שניתן היה לקבל את ההנחה גם אם היו חותמים על חלוקת הדיווידנד ביום 29/9/17, הוא העדיף שלא להמתין, נוכח הסכומים הגבוהים שחולקו, המסמכים המורכבים אותם נדרש למלא והחשש להפסיד את ההטבה (ר' ע' 98 ש' 24-35 וע' 99 ש' 11-30 לפרוטוקול הדיון).
עדותו זו נתמכה בתשובותיו של מר ניר ויינברג במסגרת חקירתו הנגדית במסגרתה נאמרו הדברים הבאים:
"ש. היה לחץ לחתום עליו ב- 1.8 שההטבה מסתיימת רק ב- 30.9?
ת. סיימנו ישיבת דוחות ויואל ביקש לבצע את זה. התקופה תכף מסתיימת. אחר כך המשיכו והכינו את הפרוטוקולים ואת הדיווח. וכן היה לחץ להחתים את מושון. כדי למחוק את ההלוואה מהספרים בצורה חשבונאית... מושון סומך עליי. אני איש אמונו באמת שנים ארוכות. אני אמרתי לו שאין ברירה וצריך לחתום ותכף תקופת ההטבה תסתיים" (ע' 82 ש' 3-9 לפרוטוקול הדיון; ההדגשה לא במקור – ה.ס.).
בהינתן כל אלה, נחה דעתי כי בבסיסה של ההחלטה בדבר הענקת הדיווידנד במועד בו ניתנה, היו שיקולי מס, אשר התובעות היו מודעות להן, ובחרו על בסיסן את שבחרו.
181. גם בהתייחס לשני התשלומים הראשונים, לא מצאתי לאמץ את טענות התובעות בדבר היות תשלומים אלו בגדר הלוואה מקום בו לא הוכחו רכיביה "הקלאסיים" של הלוואה, כגון: הסכם הלוואה, חלוקה לקרן הלוואה ולריבית, שיעורי הריבית, מועדי פירעון, סנקציות על אי פירעון וכיוצא באלו.
רו"ח יואל אורן העיד, בעדות שלא נסתרה, כי אמנם כלל התשלומים ששולמו לבעלי המניות, נרשמו בתחילה בספרי החברה כהלוואות ע"ח דיווידנד; אולם בהמשך, הם הוצהרו בפני רשויות המס כ- דיווידנדים, וזאת לאחר דיונים שנערכו עם שלטונות המס, אשר הבהירו כי לא ניתן לראות בתשלומים "הלוואות על חשבון דיווידנדים", והמדובר בדיווידנד בפועל. (ס' 12-14 לתצהירו).
כן הוא העיד כי משיכות הכספים נעשו בדיוק לפי סכומי הדיווידנד נטו ובהתאם לחלקו של כל אחד מבעלי המניות (ר' ס' 12 לתצהירו).
182. עדות דומה ניתנה על ידי מר יובל אורן, אחיו של איל, אשר עבד אף הוא כרואה חשבון של החברה, אשר הבהיר כי בתחילה נרשמו התשלומים כמשיכה על חשבון דיווידנד, אולם בהמשך, בעקבות הדיונים וההבהרות שניתנו ע"י רשויות המס, הם נרשמו כדיווידנד (ר' עדותו בע' 24 ש' 27-32; ע' 25 ש' 11; ע' 26 ש' 13-14 וש' 29-31, עדותו של רו"ח יואל אורן בע' 100 ש' 9-34 לפרוטוקול הדיון).
183. מעדותו של מר ניר ויינברגר, אשר שימש כמנהל הכספים של החברה התובעת, עלה כי גם בדוחות הכספיים נרשמו תחילה הסכומים כהלוואה, אולם לאחר הדיון במס הכנסה ובעקבות הנחיותיו של רו"ח יובל אורן, הם נרשמו כדיווידנד ע"ח ייעוד הרווחים (ע' 83 ש' 13-15 לפרוטוקול הדיון).
184. בנסיבות אלה, ומקום בו גם כלפי רשויות המס, הצהירו התובעות כי הסכומים שולמו כדיווידנד והם אף הוכרו ככאלו על ידי הרשויות, אין התובעות יכולות לטעון אחרת, אך מחמת הסכסוך הקיים בינם לבין הנתבעים.
185. נוכח הוראת ס' 24.4.2 לתקנון המייסדים, ומקום בו חולקו הדיבידנדים טרם עזיבתו של איל את החברה, הוא אינו נדרש להשיב את הכספים שהתקבלו על ידו.
186. לא מצאתי לקבל את טענתן של התובעות בהקשר זה לפיה, מקום בו איל תכנן את מזימתו לעזוב את החברה ולהתחרות בה, הרבה קודם לעזיבתו בפועל, יש לקבוע כי הוא קיבל את הכספים במרמה, וגם בשל כך יש להורות על השבתם. הטענה בדבר תכנון זמן רב קודם לעזיבה לא הוכחה, וממילא הנטל הנדרש להוכחת התנהלות תרמיתית, הוא גבוה מאוד, והתובעות לא הרימו אותו.
187. זה המקום לציין כי אני ערה לטענת התובעות על פיה אמור היה איל לקבל את מניותיו רק שנה לאחר יתר המנהלים, וקבלתן בפועל נבעה אך מייעוץ חשבונאי שניתן להן. ואולם, מקום בו הוקצו המניות בפועל, ועיקר טענות התובעות לעניין זה הופנו לכאורה כלפי מי שאינם בעלי דין בהליך שבפני, לא היה בנקוב כדי להועיל או לגרוע (וזאת אף מבלי שאדרש לטענות לגופן).
188. בשולי סוגיה זו אציין כי אני ערה גם לטענות שעלו במסגרת ניהולו של ההליך על ידי הנתבעים באשר לזכאותו של אייל לסכומים נוספים אשר חולקו כדיבידנדים לאחר עזיבתו (ר' ס' 142-145 לכתב ההגנה וס' 279 לתצהירו). עם זאת, מקום בו לא הוגשה תביעה אשר עניינה כספים אלו, ומקום בו הטענות נטענו בעלמא ולא הוכח כי הסכומים שחולקו או אמורים היו להיות מחולקים אכן נובעים מרווחי החברה בשנת 2016, אין להידרש לנקוב.
הנזק
189. מקום בו לא הוכח כי הנתבעים הפרו את הוראות ההסכם מול התובעת (למעט בעניין סאסאטק), התחרו בה באופן לא הוגן, או גזלו את סודותיה המסחריים, ממילא אין לקבוע כי הם גרמו לה לנזק, בגינו עליהם לפצותן.
מתמלול השיחה שנערכה בין יתר המנהלים לבין איל, עלה למעשה, כי הנזק המהותי אותו ראו השותפים עצמם, כנזק אשר נגרם ע"י איל, הינו ערעור השותפות ויחסי האמון, וזאת הן בינם לבין מר קורקוס והן בינם לבין עצמם, ולא בהכרח נזק כלכלי מוגדר (ר' ע' 24 ש' 15 – ע' 25 ש' 26 ש' 3 לנספח 30 לתצהיר איל וכן עדות מר ניר ויינברג בע' 76 ש' 16-17 לפרוטוקול הדיון).
190. על אף האמור לעיל, ובבחינת למעלה מן הצורך, מצאתי להוסיף ולהתייחס גם לטענות התובעות בדבר קיומם והיקפם של הנזקים הנטענים.
191. אקדים ואומר כי בתצהירי התובעות עצמם, אין התייחסות ופירוט של הנזקים הנטענים והתובעות ביקשו להסתמך בעניין זה על חוות דעת המומחה מטעמן, ועליה בלבד. עובדה זו, כשלעצמה, מעוררת סימני שאלה לא מעטים.
192. האמור לעיל מקבל משנה תוקף, מקום בו מומחה התובעות עצמו, הבהיר במסגרת חוות דעתו את הדברים הבאים:
"... לצורך חוות דעתי הנחתי והסתמכתי על דיוק, שלמות ועדכניות המידע, שהתקבל מהתובעות ובאי כוחן. אין לי סיבה להניח שהנתונים עליהם התבססתי אינם מדויקים, שלמים או הוגנים, ולא ערכתי בחינה עצמאית של מידע זה.
ההסתמכות על המידע שנמסר לי אינה מהווה אימות מלא או אישור לנכונותו. לא בוצעו במסגרת חוות הדעת בדיקות נאותות מעמיקות ואין היא מתיימרת לכלול את המידע, הבדיקות והמבחנים או כל מידע אחר הכלולים בבדיקת נאותות. לא בדקתי את המידע באופן בלתי תלוי, למעט בחינת סבירותו ואין לי סיבה להאמין כי המידע אינו נכון או אינו מדויק.
חוות הדעת הכלכלית מתבססת על הנתונים שנמסרו, הנחות יסוד שנקבעו ותחזיות שנאמדו והכל כמפורט בגוף חוות הדעת. שינויים במשתנים העיקריים ו/או במידע, עשויים לשנות את הבסיס להנחות היסוד ובהתאם את המסקנות...".
193. לא ברור כיצד מתבקש בית המשפט להכיר בקיומו של נזק עת נמנעות התובעות מפירוט עובדתי שלו במסגרת התצהירים, תוך הישענות על חוות דעת המומחה מטעמן, בעוד המומחה עצמו נשען לצורך עריכת חוות דעתו על מידע ונתונים עובדתיים אותו קיבל מהתובעות.