ובהתייחס להיותו מנהל, היו אלו התובעות אשר מצאו לנכון, לנתק באבחה, את מערכת יחסי הצדדים, מייד עם הודעתו של איל על כוונתו לפרוש.
למעשה, החל ממועד הודעתו, בפברואר 2017, נאסר על איל, בהוראתו של מר קורקוס, להגיע למשרד: "... באותו זמן אני לא מורשה להגיע למשרד בהוראה של מר קורקוס. העיפו אותי כאחרון העובדים ... (עדות איל בע' 136 ש' 27-28 לפרוטוקול הדיון); "... הוא יצא הכי מגעיל שיש בגלל שהוא זרק אותי מהיום למחר וזה היה ברור שאי אפשר לסיים איתו יפה" (ר' ע' 6 ש' 13-15 לתמליל נספח 9 לתצהירו של איל).
גם משיחתו של איל עם מר ניר ויינברגר, ביום 16.8.2017, עולה כי נאסר על איל להגיע למקום העבודה, וניר מאשר עובדה זו (ר' ע' 3 ש' 15-16 וש' 26 – ע' 4 ש' 1 לתמליל השיחה נספח 23 לתצהיר איל).
גם במכתב השותפים אל איל מיום 16.8.2017 (נספח 21 לתצהירו) הם מציינים: "הצטערנו על החלטתך לעזוב את הקבוצה בפברואר השנה". (ההדגשה אינה במקור – ה.ס.).
בעובדה כי יכול ואיל הוסיף לסייע למנהלים אשר פנו אליו, אין כדי להשפיע על המסקנה על פיה היו אלו התובעות אשר בחרו, להפסיק את המשך תפקודו כמנהל ונושה משרה בחברות, מייד עם הודעתו על רצונו לפרוש.
109. בנסיבות אלה, בהן הודיע איל על פרישתו עוד ביום 13.2.2017 תוך שניתן לכך אישור ע"י מר קורקוס, ונוכח האיסור על איל, להגיע למשרדי החברה מייד לאחר אותו מועד, יש לראות את המועד בו פקעו מניותיו כיום 13.2.2017, ומשכך גם את מועד זה כמועד ממנו מתחיל מניין תקופת ההגבלה בפנייה אל לקוחות החברה, עפ"י הסכם המייסדים (ולתקופה של שישה חודשים).
110. בשולי סוגיה זו אציין כי אף אילו היה מקום לראות בתקופת ההודעה המוקדמת, כזו אשר במהלכה יש לראות את איל, כמי שטרם פקעו מניותיו, שאז המועד החלופי לפקיעה זו, היה לכאורה ביום 13.3.2017.
פניה ללקוחות
סאסאטק
111. אין חולק כי חב' סאסאטק הייתה לקוחה של התובעות ואייל אישר זאת בחקירתו (ע' 145 ש' 4-5 לפרוטוקול הדיון).
112. אין גם חולק כי ביום 14.8.2017, התקבל, באמצעות הורייזן, משלוח עבור חברה זו, כאשר לטענת איל היה זה המשלוח הראשון אותו ביצעה הורייזן.
113. לכאורה, החל מאותו יום, ה- 14.8.2017, היו הנתבעים היו רשאים לפנות אל לקוחות התובעות, ככל שאלה אינם נמנים על החברות המיוצגות.
אלא שגם איל עצמו אישר בחקירתו, כי יבוא חומרים באמצעות איזוטנקים מאירופה לישראל, אורך פרק זמן ממושך, ויש להביא בחשבון, מעבר לזמן הכרוך בהתקשרות ותאומים, גם את זמן הטעינה של החומר ואת זמן ההפלגה, אשר כשלעצמו אורך שבועיים-שלושה. (ר' ע' 138 ש' 12-23 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, במסגרת כתב ההגנה המתוקן, הובהר כי המשלוח עבור חב' סאסאטק, הפליג עוד ביום 9.8.2017 (ר' ע' 2 לכתב ההגנה המתוקן, פסקה 4).
בנסיבות אלה, ברי כי התקשרות הנתבעים עם סאסאטק, אשר הייתה לקוחה של התובעות, נעשתה במסגרת התקופה בה נאסר על הנתבעים לפנות ללקוחות החברה, בהתאם להסכם המייסדים.
114. לטענת איל, הנתבעים לא ביצעו כל פנייה ללקוח (ססאטק), אלא כי העסקה, נסגרה כולה בארץ המוצא, ע"י חברה מתחרה של טנקו, כאשר ברגע האחרון, לאחר פגישה שלו עם בעל האיזוטנקים, הם החליטו לשנות את הסוכן בישראל ולבצע את המשלוח דרך הורייזן. איל טען כי הן בעל האיזוטנקים, והן חברת התפעול שתפעלה אותם, אינם נמנים על החברות המיוצגות ע"י התובעות, וכי הם הגיעו אליו בעקבות המלצות שקיבלו. (ר' ע' 145 ש' 3-15 לפרוטוקול הדיון וס' 67-70 לתצהירו).
לכאורה, ומקום בו מר קורקוס עצמו העיד, כי אף בהתייחס לחברות מיוצגות, אין מניעה כי הן עצמן, תפנינה לאיל, אם הן רוצות בכך (ע' 36 ש' 13-14 לפרוטוקול הדיון), לא היה בכך כל פסול.
עם זאת, טענתו של איל לפיה הוא לא היה זה אשר יזם את הפניה לסאסאטק, אלא כי נעשתה פנייה יזומה מצדה, או מצד מי מטעמה, אליו, לא הוכחה, וניתן וראוי היה לצפות כי תוכח על ידו.
לא צורף כל מסמך, הודעת דוא"ל, מכתב או אסמכתא אחרת כלשהי, ממנה ניתן היה ללמוד על פניה יזומה אל הנתבעים. ניתן היה בנקל לצרף אסמכתא כזו והיה מקום לצרפה. כמו כן, היעדר הפירוט ביחס לבעל האיזוטנקים עמו נפגש איל, לרבות זהותו, מועד הפגישה ותוכנה, מעורר אף הוא אי נוחות.
יודגש כי טענתו של איל, לפיה הורייזן אכן טיפלה במשלוח עבור חברת סאסאטק אולם לא יזמה את העסקה, היא טענה אשר הנטל להוכיחה, מוטל לפתחם של הנתבעים. הנתבעים לא הרימו נטל זה.
בהינתן כל אלה יש להורות כי איל אכן הפר את התחייבותו על פי הסכם המייסדים, עת טיפל במשלוח עבור חב' סאסאטק, בהיותה לקוחה של התובעות.
אבן קיסר
115. מר תומר שטרית העיד, כי ביום 7.8.2017, ועוד בטרם חלפה חצי שנה ממועד עזיבתו של איל את התובעות, נפגש איל עם מנהל מחלקת המכירות של חב' SEAGO – חב' ספנות שהינה ספק של טנקו (להלן: "סיאגו"), וזאת במטרה להעביר את המשלוחים של חב' אבן קיסר, אשר הייתה לקוחה מהותית של טנקו, אליו (ר' ס' 51 לתצהירו).
בתמיכה לטענה זו, צירף מר שטרית הודעת דוא"ל מיום 14.8.2017, מנציג חב' סיאגו, אשר נשלחה בטעות לעובד אחר בחב' טנקו, שאף שמו איל (איל דיין). בהודעה זו נזכרת פגישה אשר התקיימה ביום 7.8.2017, אולם אין בה אזכור כלשהו לאבן קיסר. בהודעה נזכר שמה של חב' אשלנד ביז, אולם לא פורט הקשר של חברה זו לחברת אבן קיסר, ואין הדבר בגדר ידיעה שיפוטית.
116. הגם שלא ניתן לשלול כי הודעת הדוא"ל המדוברת אכן הייתה ממוענת במקור לאיל, והפגישה הנזכרת במסגרתה אכן נערכה עמו, לא הוכח כי אלו פני הדברים.
117. עוד צורף לתצהירו של מר שטרית, שטר מטען של חברת סיאגו, בהתייחס למשלוח שיצא ממצרים והגיע ארצה ביום 18.8.2017. עם זאת אין כל אינדיקציה כי משלוח זה נעשה עבור אבן קיסר דווקא.
118. מתצהירו של איל וחקירתו הנגדית עלה כי לכאורה, הפעילות היחידה שנעשתה על ידי הורייזן, עד לסוף חודש 2017, הינה אותו משלוח לחב' סאסאטק, אשר נעשה באמצעות סיאגו (ר' ס' 68-69 לתצהירו).
כן הוא העיד כי אבן קיסר מובילה משלוחים משני נמלים באירופה, אך לא ממצרים (ס' 72 לתצהירו).
אייל הוסיף והעיד כי הורייזן השתתפה בהובלה אחת בלבד עבור אבן קיסר, של 7 טנקים, אחרי אוגוסט 2017, וזאת לפחות עד לאמצע שנת 2018. (ס' 215 לתצהירו).
בנוסף הוא העיד, כי לא ניגש למכרז ביחס לאבן קיסר, אלא כי ההובלה אשר בוצעה על ידו היא הובלה שנסגרה על ידי סוכן האיזוטנקים בארץ המוצא, בספרד (ע' 146 ש' 27-30 לפרוטוקול הדיון).
119. לא הוצגה כל אסמכתא, לרבות הזמנה, שטר מטען, תעודת משלוח חשבונית או התכתבות כלשהי, אשר יש בהן כדי ללמד על משלוחים שבוצעו עבור אבן קיסר, באמצעות הורייזן, לפני תום תקופת ההגבלה, וזאת על אף עדותו של מר שטרית לפיה הוצגו בפניו תכתובות והצעות מחיר המלמדות על כך (ר' ס' 49 לתצהירו).
התובעות אף לא מצאו לנכון לזמן את נציג חב' אבן קיסר או את נציג חב' סיאגו, למתן עדות, וכל שנותר הן אותן ראיות אשר נמנו לעיל, ואשר לא היה בהן, לבדן, כדי לאושש את טענות התובעות כדבעי.
פנייה אל לקוחות וספקים נוספים
120. בכתב התביעה המתוקן נטען, כי הנתבעים פנו אל לקוחות וספקים נוספים כמו קבוצת בז"ן, רוקח גדות מסופים וכו', ואף התקשרו עם ספקי הקבוצה – אוברסיז, אמקו וגדות תחנות שטיפה, לצורך איחסונם של איזוטנקים.
121. במסגרת חוות הדעת אשר הונחה בתיק מטעם התובעות, נטען לנזקים אשר נגרמו לתובעות, בין היתר, עקב הובלות שבוצעו עבור לקוחות נוספים של התובעות, בשנים
2017-2018, לרבות חב' גדיב, חב' א. שיצר, חב' אדמה אגן, חב' פאנדאנגו וחב' גדות.
122. אקדים ואומר, כי חלק מהחברות אליהן נטען כי נעשתה פנייה, כלל לא נזכרו במסגרת כתב התביעה המתוקן ואף לא קיבלו ביטוי בתצהיריהם של עדי התובעת. כך למשל ביחס לחב' א. שיצר, אדמה אגן ופאנדאנגו.
עצם העלאת טענות בחוות הדעת, בהתייחס לפעילות מול לקוחות או ספקים של החברה, מבלי שטענות אלו הועלו קודם לכן, במסגרת כתבי הטענות, או לכל הפחות במסגרת תצהירי העדים מטעם התובעות, מהווה הרחבת חזית אסורה.
123. יתרה מכך, מדובר בטענות אשר נמצא כי נטענו ללא כל תימוכין, ביחס להובלות אשר בוצעו בשנים 2017-2018 (ללא ציון מועד קונקרטי) ומבלי שהובאה כל אינדיקציה ביחס לפנייה של הנתבעים למי מחברות אלה, במהלך תקופת ההגבלה. כל זאת עוד קודם שאדרש לאישור מהנהלת החשבונות של חב' אדמה אגן על פיו לא התקיימה כל פעילות עם הנתבעים קודם לשנת 2019.
124. גם הטענות ביחס לפנייתו של איל אל ספקי הקבוצה, כגון אמקו, נטענו באופן כללי מאוד, ומבלי שניתן פירוט ביחס למועד הפניה.
125. במסגרת סיכומיהן הוסיפו הנתבעות והלינו אודות פניה וניהול משא ומתן עם מר מוטי מור, מחב' מורוויז, כבר בחודש מרץ 2017. לא מצאתי התנהלות זו כפסולה, מקום בו לא נטען, וממילא גם לא הוכח, כי מורוויז היתה לקוח או ספק של התובעות.
הוא הדין ביחס לטענה כי רישום בעלות הורייזן במניות חב' מורוויז ורישום בעלות חב' כרמל במניות הורייזן, נעשו בעת ובעונה אחת. גם כאן לא מדובר בלקוחות או ספקים של התובעות. יתרה מכך, מעדותו של מר ניאגו עלה כי רכישת הורייזן ע"י חב' כרמל נעשתה בשנת 2019, דהיינו: כשנתיים לאחר מועד עזיבתו של אייל, וממילא לאחר תום תקופת ההגבלה.
126. בנסיבות אלה, לא הוכחה פנייה ללקוחות או ספקי החברה בתקופת ההגבלה, למעט לחב' סאסאטק, כמפורט לעיל. לאחר תום תקופת ההגבלה, לא עמדה עוד כל מניעה לפנות ללקוחות/ ספקים של החברה, והתחרות כשלעצמה, כל עוד נעשית בהתאם להוראות הדין, מותרת.
גזל/ שימוש בסודות מסחריים
127. שאלה נפרדת מעצם פנייתו של איל ללקוחות התובעות, בתקופת ההגבלה, הינה האם נעשה על ידו שימוש בסודות המסחריים של התובעות, בפנייתו או בעבודתו מול אותם לקוחות, וזאת בין אם במהלך או לאחר תום תקופת ההגבלה.
128. אקדים ואומר כי על אף שחלק מהותי מכתב התביעה יוחד לסוגיה זו גזל סודות מסחריים והפרת חובת הסודיות, עוגנה לכאורה חובתו של איל ביחס לכך, רק במסגרת סעיף 7 להסכם העסקתו (אשר צורף כנספח 3 לכתב התביעה המקורי), אולם אין לה זכר במסגרת הסכם המייסדים, מכוחו לכאורה הוגש כתב התביעה המתוקן.
כל זאת מקום בו כאמור עם תחילתו של הליך זה , עתרו הנתבעים לסילוקה של התביעה על הסף, בשל הטענה כי הסמכות העניינית לדון בסוגיות אשר עניינן מערך יחסי העבודה בין הצדדים, נתונה באופן בלעדי, לבית הדין האזורי לעבודה.
תשובת התובעות לבקשה זו כללה בין היתר את האמירות הבאות:
"4. מכל מקום, ובניגוד מוחלט לטענת קבוצת איל, הרי שיש להדגיש ב"רחל בתך הקטנה" כי עניינה של התביעה אינה ביחסי עובד ומעביד. ניסיונו של הנתבע (להלן: "איל") לטעון כי מהות התביעה היא מכוח היות "עובד בעבר" ו/או כי קבלת המניות הינה מתוקף היותו עובד, הינה מלאכותית, חסרת כל בסיס, ומנוגדת לנטען בכתב התביעה ולהווייתם של הדברים, ואלו ידועים לאיל היטב. כל טענה אחרת אינה יותר מניסיון לזרות חול בעיני בית המשפט הנכבד ולהטעייתו.
5. פשיטה, שאיל היה חתום על הסכם מייסדים- נספח 5 לכתב התביעה- (עובדה מהותית אשר איל מנסה להסתירה, ולא במקרה), הסכם המייסדים הוא הבסיס לתביעה". (ההדגשות במקור ה.ס.).
129. בין היתר על בסיס עמדתן זו של התובעות, ניתנה החלטתי במסגרת בקשה 3, בה הובהר כי מכלול הסוגיות אשר עניינן מערך יחסי העבודה שבין התובעות, או מי מהן, לבין איל, נתונות לסמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה, ולא יידונו במסגרת ההליך שבפני. (לעניין זה ראה סעיפים 48-50 להחלטה מיום 20.8.2018).
כפועל יוצא, אין ולא ניתן להידרש כלל לטענות התובעות, ככל ועניינן התחייבויותיו של איל כעובד.
130. יתרה מכך, דומה כי רוב רובו של הידע אותו צבר איל (בין סודי ובין שאינו), לרבות במסגרת ההכשרות המקצועיות והכנסים בהם השתתף, כמו גם הסודות המסחריים אליהם נחשף, היו תוצר של עבודתו בקב' החברות, בין כמנכ"ל חב' טנקו ובין כדירקטור בחב' קונמרט (כפי שאף צוין במסגרת ס' 2 לכתב התביעה המקורי, אשר שונה והותאם לאחר מכן), ולא תוצר היותו בעל מניות בחברה.
האמור לעיל מקבל משנה תוקף, מקום בו איל החל את עבודתו כמנכ"ל חב' טנקו, עוד בחודש מרץ 2013, בעוד הסכם המייסדים, וכפועל יוצא מכך הפיכתו של איל לבעל מניות בחברה, נכרת רק בחודש דצמבר 2013, כך שלא היה קשר הכרחי בין התחייבויותיו של איל לשמור על סודיות מסחרית לבין הפיכתו לבעל מניות בחברה.
131. דומה כי לא בכדי, נוסח כתב התביעה המתוקן באופן הנוקט עמימות וללא הבחנה מתבקשת בנוגע למקור ההתחייבויות אשר להפרתן נטען (האם היא נובעת מתפקידו של איל כעובד/ מנכ"ל/ דירקטור בחברה, או מעצם היותו בעל מניות).
אני מוצאת כי עמימות זו עומדת לחובת התובעות, מקום בו הן מבקשות כי בית המשפט יושיט להן סעד.
132. בבחינת למעלה מן הנדרש, ואף ככל שייטען כי עומדת לאיל חובה, גם זו אשר אינה נקובה במפורש בהסכם המייסדים, לשמירת סודיות או אי גילוי נתון זה או אחר – כבעל מניות, או דירקטור בתובעות, גם אז, לא היה מקום לקבל את תביעת התובעות ביחס לסוגיה זו, וזאת מהטעמים אשר יפורטו להלן;
133. בסעיף 6(א) לחוק עוולות מסחריות נקבע כי:-
"לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר",
בסעיף 6(ב) לחוק עוולות מסחריות נקבע:
"(ב) גזל סוד מסחרי הוא אחד מאלה:
נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לעניין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;
שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;
........"
"סוד מסחרי" הוגדר בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות כ"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו",
"שימוש" הוגדר בסעיף זה על דרך הריבוי "לרבות על ידי העברה לאחר".
134. על-מנת ליהנות מההגנה המוענקת למחזיק/בעלים של סוד מסחרי, וזאת בהתאם לחוק עוולות מסחריות, נדרש בעל דין להקדים ולהניח מצע ראייתי מכוחו ניתן יהיה ללמוד כי המידע אשר הועבר על ידו עולה כדי "סוד מסחרי" כהגדרתו בסעיף 5 (ע"א 10545/09 בטאן נ' INC 1988 INTEGRA MICROSYSTEMS, פס' 10 לפסק דינה של כב' הנשיאה חיות (פורסם, 1.3.2012)).
עיון בהגדרת המונח "סוד מסחרי" מלמד כי מדובר בהגדרה רחבה, המאפשרת לכלול במסגרתה מידע רב ומגוון (מיגל דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר 414 (תשס"ב)), ובפרט כי אין הוא בגדר מידע פומבי או כזה הניתן לגילוי ללא מאמץ ניכר, כי מוקנה באמצעותו יתרון עסקי וכי ננקטים אמצעים לשמירת סודיותו.
זאת ועוד, הסודיות הנבחנת לשם קביעת קיומו של סוד מסחרי הינה יחסית, ולפיכך, עשויה להשתנות כתלות בנסיבות המקרה (ע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשית שוקולד וסוכריות בע"מ נ' סרנגה, פ"ד מט (5) 796, 808 (1996); ת"א 24970-11-09 מינצר נ' ברכה, פס' 13 לפסק דינו של השופט שהם (פורסם, 5.1.2014)).
מתוך פסיקתו של כב' בית המשפט העליון עולה כי הקביעה על פיה מידע מסוים עולה כדי סוד מסחרי דורשת בדיקה נקודתית, תוך התייחסות פרטנית לטיב המידע הקונקרטי אשר הועבר והימנעות מקביעה גורפת או כוללנית ביחס אליו. (לעניין זה ראה רע"א 6724/09 כלל בריאות חברה לביטוח בע"מ נ' דיוויד שילד סוכנות לביטוח חיים (2000) בע"מ, פס' 5 להחלטתו של השופט גרוניס (פורסם, 4.1.2010)), כמו גם תוך מתן הדעת לתוכנו/מהותו של המידע, והיקף הסעד המבוקש ביחס לכך. ומן הכלל אל הפרט;
קיומו של סוד מסחרי
135. לטענת התובעות בכתב התביעה המתוקן, רשימת הלקוחות ופרטי הקשר עמם, כמו גם מידע הקשור לאותם לקוחות לרבות היקפי המשלוחים המבוצעים על ידם, שיטות התמחור, ההיכרות עם כל אחד ממרכיבי התמחור ושרשרת השירותים הניתנים ע"י החברה, תכניות העבודה, שיטות העבודה, דרכי הייצור וכיוצא באלו מהווים מידע מסווג, המצוי בידיהן בלבד, ולא בידי אף אחת מהחברות האחרות בתחום האיזוטנקים הפועלות בישראל, ומהווה סוד מסחרי, המקנה להן יתרון תחרותי. העובדה כי תחום האיזוטנקים הינו תחום נישתי ומצומצם, אף מקנה לכך משנה תוקף.
136. מעדותו של מר שטרית עלה כי במסגרת היותו של איל בעל מניות ונושא משרה בקבוצת החברות, לרבות כמנכ"ל טנקו, ולנוכח שיטת העבודה הייחודית של טנקו מול HOYER, הוא נחשף למידע סודי ורגיש ביותר, הכולל את כל רכיבי עלויות העבודה השונים, כמו עלות שכירות יומית של טנק המחושבת בכל עבודה, מספר ימי סבב ש-HOYER לוקחת בחשבון בתמחור של כל עבודה, עלות שטיפת טנק בתחנות השטיפה, עלויות הובלה יבשתית וימית, שמות ספקים, תשלומים לסוכנים השונים וזהותם, ועמילות המכס המשולמת.
137. בנוסף עלה מעדותו כי איל היה חשוף לתוצאות ניתוח מעמיק אותו ביצעה טנקו עם HOYER לכלל המשלוחים שבוצעו במשותף משך השנים (להלן: "קובץ הסגירה"), אשר בחן את ההכנסות וההוצאות שהיו בכל עבודת שילוח של איזוטנקים, ואשר השווה בין ההוצאות הצפויות לאלה שהיו בפועל.
לטענתו, ניתוח מעמיק זה אפשר לדעת, כמה מרוויחה טנקו מכל עבודה המבוצעת על ידה, על רכיביה, והוא אשר אפשר לאיל ליצור קשר עם לקוחות, תוך פרק זמן קצר, ולהציע להם הצעות אטרקטיביות להתקשרות עם הנתבעים. (ר' ס' 43-48 לתצהירו ועדותו בע' 68-69 לפרוטוקול הדיון).
138. מר ניר ויינברגר העיד אף הוא על חשיבותו וסודיותו של קובץ הסגירה, המאפשר לשיטתו, לנתח את כל מצב השוק והענף. מר ויינברגר העיד כי הגם שחלק מהמידע היה חשוף לאיל, מכח תפקידו כמנכ"ל טנקו, השימוש בקובץ הסגירה מרכז הכל ומאפשר קיצורי דרך משמעותיים (ר' ע' 83 ש' 6-15, ע' 84 ש' 16-21, 25-35, ע' 85 ש' 2-7 לפרוטוקול הדיון).
139. הנתבעים טענו מנגד, כי לא היה כל סוד מסחרי או מידע סודי אליו נחשף איל, ולא הוכח שימוש במידע כאמור (ס' 69 לכתב ההגנה המתוקן).
140. אייל העיד כי כלל החברות המטפלות באיזוטנקים חשופות למידע הקשור אליהם, כמו מחירי הובלה ימית, מחירי שטיפה, מחירי שכירות יומית, מחירי אחסנה, הוצאות נמל, הטבות שמקבלים כבעל איזוטנק וכל מה שקשור לתפעול האיזוטנק וכי אין בכך כל סוד מסחרי. (ר' ע' 126 ש' 16-22 לפרוטוקול הדיון).
בנוסף נטען כי בניגוד לטענות התובעות, לא הייתה כל שיטת תמחור ייחודית, כי המידע הנוגע לרכיבי התמחור, היה ידוע ליותר ממחצית מהעובדים ולכל מי שהביע עניין במידע זה, כי המחירים אשר הופקו ע"י חב' HOYER, הונחו על השולחן באופן גלוי, וכי רכיבי התמחור אינם תלויים אך ורק בתובעות, אלא מורכבים ממגוון גורמים ולעיתים אף נקבעים על ידי הספקים עצמם וכי הם אינם קשיחים, אלא משתנים ומתעדכנים כל הזמן.
עוד עלה מעדותו כי חברות רבות מכינות תמחור "מפורק", הכולל בחובו את העלות של כל אחד מרכיבי התמחור, כי התמחור משתנה מנמל לנמל ומסחורה לסחורה, וכי חברות אשר הינן בעלות איזוטנקים חייבות להכיר את רכיבי התמחור, על מנת לתמחר את שירותיהן.
141. בהתייחס לקובץ הסגירה נטען כי הוא כלל לא נזכר במסגרת כתב התביעה המתוקן, לא צורף לגילוי המסמכים והטענות בדבר סודיותו הן בגדר הרחבת חזית אסורה.
לגופו של עניין, הוסיף איל וטען כי בסוף כל רבעון, נעשתה חלוקת רווחים בין טנקו לבין חב' HOYER, כאשר ההכנסות פחות ההוצאות חלקי 2, היוו את קובץ הסגירה אשר הוכן לטובת חלוקה זו.
הקובץ עבר בין אנשים רבים, לרבות מנהל התפעול, סמנכ"ל הכספים, מנהל הכספים של החברה ב- 2 ישויות נפרדות, מחלקת הנהלת החשבונות ומחלקת התפעול. הוא עצמו נהג להעביר את הקובץ למנהל התפעול, על מנת שיוודא כי גובה את כל מה שצריך, וממנו זה עבר למתפעלים. איל הוסיף והעיד, כי HOYER היא זו אשר ניהלה את קבצי ההכנסות, וההוצאות, והוא עצמו קיבל פלט של הקובץ שעמו עבד, אשר כלל הכנסות, הוצאות ונתונים נוספים כמו רווח עתידי, רווח ממוצע לעבודה, עלויות שכירות יומית כפול סך הימים, רווח משהיה וכיוצ"ב (ר' ע' 140 לפרוטוקול הדיון).
142. לאחר שחזרתי ועיינתי בעדויות הצדדים, ובהינתן ההגדרה הרחבה של המונח סוד מסחרי, אני סבורה כי לא מן הנמנע כי לפחות חלק מן המידע אליו נחשף איל, ניתן להגדרה כסוד מסחרי. עם זאת, לא הוכח כי איל עשה בפועל שימוש בסודות כאמור, ואפרט;
143. בהתייחס לחלק מהרכיבים הנטענים, כגון מחירי הובלה ימית, מחירי שטיפה, מחירי שכירות יומית, מחירי אחסנה, הוצאות נמל וכיוצא באלו – לא מצאתי לראות באלו, כשלעצמם, כ-סוד מסחרי, וממילא לא עלה בידי התובעות להוכיח כי המדובר במידע חסוי.
מכלל הראיות עולה כי המדובר בנתונים אותם ניתן לברר בנקל, והם לכל הפחות ניתנים לבירור בקלות לכל חברה שעוסקת באיזוטנקים וצריכה לערוך תמחור ללקוחותיה.
האמור לעיל, יכול היה להשתנות, ככל שהיה מוכח כי מדובר בתעריפים מיוחדים, הנובעים ממשא ומתן מיוחד שנוהל או הטבות מיוחדות אשר עשויים להקנות יתרון מסחרי, אולם כל זאת לא הוכח.
144. אני ערה לכך שאיל עצמו, מחק עלויות של הובלות, ברשימה שצורפה על ידו, הגם שאלו התייחסו להובלות אשר בוצעו זמן רב קודם לכן. עם זאת, בהיעדר הרצון לנדב מידע, אין בהכרח כדי ללמד על קיומו של סוד מסחרי.
145. לא שוכנעתי גם כי שיטת התמחור של התובעת מול HOYER הייתה ייחודית דווקא לה. מעדותו של איל, כמו גם מעדותו של מר מוטי מור, אשר שימש בעבר כמנכ"ל טנקו, עלה כי אין המדובר בשיטת תמחור ייחודית, למעט העובדה שטנקו ו- HOYER חלקו ביניהן ברווחים (ר' עדות מר מוטי מור בע' 18 ש' 28-30 וע' 19 ש' 1-4 לפרוטוקול הדיון). לחוות דעת מומחה הנתבעים אף צורפו הצעות מחיר המתומחרות באופן דומה.
אמנם, יש להבחין בין מבנה המחיר, לבין חלוקת העלויות הפנימית, אשר יכולה להשתנות מחברה לחברה, ויכולה כשלעצמה להוות סוד מסחרי. עם זאת, לא הוכח כי במקרה הפרטני, אכן מדובר ב-"שיטה" המהווה סוד מסחרי.
146. באשר לרשימת הלקוחות, מפסיקת כב' בית המשפט העליון עולה כי נקודת המוצא היא שניתן להכיר ברשימת לקוחות, כמו גם ברשימות עסקיות נוספות, כסוד מסחרי (לעניין זה ר' לדוגמא ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, פ"ד נה(1) 939; בג"ץ 1683/93 יבין פלסט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(4) 702).
לצד קביעה זו, הוסיף בית המשפט העליון והתייחס גם לסוגיית "סודיותה" של רשימת הלקוחות, תוך שנקבע לדוגמא כי אין מקום להגן על רשימת לקוחות, עת נמצא כי המדובר במידע כללי, הנגיש לציבור, ואותה הגנה או הכרה בהיות הרשימה בגדר סוד מסחרי, תיוחד לאותם מקרים בהם יוכח כי נדרש מאמץ מיוחד לצורך השגת המידע, או עת הוכח כי קיים ערך מוסף כלשהו, לקבלת רשימה זו מן המוכן (לעניין זה ראה לדוגמא ע"א 9046/96 בן ברוך נ' תנובה, פ"ד נד(1) 625, 634; ת.א (ת"א) 1370/91 עולם האופנה בע"מ נ' יצחקי (פורסם; 25.11.91)).
לעניין זה יש להדגיש את ההבחנה בין הכרה וידיעה כי פלוני הינו לקוח, לבין הרשימה של הלקוחות ככזו, וככל ואכן יש לה ערך מוסף.
147. בענייננו, כאמור, לא נזכרה רשימת הלקוחות בהסכם המייסדים, וממילא גם לא הרימו התובעות את הנטל המוטל עליהן להוכיח את היתרון והערך אשר יש לרשימה, כשלעצמה וככזו, וזאת להבדיל ממידע ספציפי נקודתי בנוגע ללקוח פרטני זה או אחר, ככל שזה היה כלול בה. יתרה מכך, מהראיות אשר הונחו בפני עלה כי איל הכיר את הלקוחות ואת אנשי הקשר מעצם פעילותו בחברות, וזאת בנפרד מכל רשימה או איחוד של מידע בדבר לקוחות אלו ואחרים. כל זאת עוד קודם אדרש לראיות המלמדות כי בניגוד לטענות התובעות, איל לא הגיע לעבודתו בתובעות כשהוא בגדר "דף ריק".
בהינתן כל אלו, לא מצאתי לראות ברשימת הלקוחות במקרה הפרטני, כזו אשר יש להכיר בה כסוד מסחרי.
148. בהתייחס למה שכונה על ידי התובעות כ-"קובץ הסגירה" הועלו על ידי הנתבעים טענות קשות, לרבות לעניין הליכי הגילוי כמו גם עצם היות הטענה בגדר הרחבת חזית.
לעניין זה אני מוצאת להבחן בין סוגיית מחדלי התובעות לעניין הליכי הגילוי והעיון, אשר תידון להלן, לבין סוגיית הרחבת החזית.
149. באשר לטענות הנתבעים לעניין היות המונח "קובץ הסגירה" משום הרחבת חזית, אני מוצאת כי הגם שמונח זה לא נזכר במפורש במסגרת כתב התביעה המתוקן, עלה מהראיות אשר הובאו בפני, כי קובץ זה, כלל למעשה פריטי מידע, אשר ביחס אליהם נטען לגזילת סודות מסחריים, כבר במסגרת ס' 131 לכתב התביעה המתוקן. בנסיבות אלה, איני סבורה כי היעדר אזכור מפורש שלו, מונע העלאת טענות ביחס לגזילתו, בבחינת הרחבת חזית.
150. מעדותו של מר קורקוס כמו גם זו של מר שטרית עלה, כי קובץ הסגירה היה מבחינתם "הסוד המסחרי" המשמעותי ביותר, אליו נחשף איל (ר' ס' 40 לתצהיר מר קורקוס וס' 43-48 לתצהיר מר שטרית).
מר קורקוס נשאל בעדותו, כיצד ניתן לייחס את חשיפתו של איל לסודות המסחריים, לעצם היותו בעל מניות בחברה (להבדיל מהיותו עובד), וזאת מקום בו הוא החל לעבוד כמנכ"ל טנקו בחודש מרץ 2013, והפך לבעל מניות בחברה רק כשנה לאחר מכן, והשיב כדלהלן:
"בשנה הראשונה אייל לא עבד באיזוטנקים, הוא היה בהכשרות, הוא נסע להוייר להולנד כדי ללמוד. הוא עשה קורס סוכנים. ישב אצלי ולמד איך מתמחרים, ישב אצלי בערב בבית, השקענו בו המון ברמת הידע כדי להבין אותו באיזה מקום. המידע הסודי הוא בקובץ הסגירה מול הוייר. וזה מסמך שאייל לקח ואייל נחשף אליו, וזה מידע שאף מנכ"ל לפניו לא נחשף אליו" (ר' ע' 43 ש' 31-35 לפרוטוקול הדיון; ההדגשה לא במקור – ה.ס.).
151. ומר שטרית העיד:
"המילה קובץ סגירה היא מילה נרדפת למילה סודי. זה כמו מאגר הנתונים. זה ריכוז של כל ההתנהלות עם הוייר. ההתחשבנות, הכספים, ההוצאות, ההכנסות, הגבייה הנוספת, ביחס לכל עבודה שנים אחורה. זה ברמת פירוט של בורג. וזה סוד מסחרי. הסברנו מה זה בתצהיר שלי. אמרנו שזה הסוד המסחרי של טנקו שהוא נקרא קובץ..." (ר' ע' 68 ש' 11-14 לפרוטוקול הדיון).
ובהמשך:
"כל עבודה מקבלת את ההכנסות שלה ואת ההוצאות שלה לאורך כל חיי העבודה ולפעמים זה גם שנה אחרי שגובים בהוצאות במקום היעד. מדובר על עבודות שמתמשכות. הובלה של איזוטנק היא לא נגמרת ביום, ביצעתי מכירה ונגמר. התהליך הוא ארוך. אני צריך קשר עם הספק, להביא את הטנק... לפעמים עבודה צוברת הכנסות גם חצי שנה אחרי, והכל נכנס לקובץ ומתעדכן. אבל יש שם את ההיסטוריה לפחות 3-4 שנים אחורה, בקובץ הסגירה יש את המידע 3 או 4 שנים אחורה וזה ביחס לכל עבודה לכל לקוח, כל חומר, כל נמל, כל נמל פריקה... הקובץ סגירה הוא מאין (הטעות במקור – ה.ס.) ריכוז של הכנסות והוצאות מול הוייר על כל ההובלות למשך 3-4 שנים אחורה" (ע' 69 ש' 1-7 לפרוטוקול הדיון).
"בתצהיר שלי כתוב אייל גנב את כל הסודות המסחריים... ממשיך לצטט.. זה מתוך כתב התביעה ומפנה לסעיף 131. זה מה שהוא לקח. זה פשוט מאוגד בקובץ" (ע' 68 ש' 25-26 לפרוטוקול הדיון).
152. מעדותו של איל עצמו עלה כי קובץ זה אכן כולל בחובו מידע רב. איל העיד כי קובץ הסגירה"... מסכם את ההכנסות וההוצאות. מפיקים שורת רווח... הכנסות, ההוצאות, ויש שם נתונים נוספים כגון רווח שעוד לא נגבה, רווח עתידי... יש פלט סופי עם הרווח לחלוקה, רווח ממוצע לעבודה. מחולק לפי חודשים. יש שם רווח מהשהיות. רווח מהשהיה זה פרק הזמן שניתן ללקוח להחזיר את המכולה... אוספים את כל המידע, זה הכל מנוהל אצל הויאר, אני הייתי מקבל את הפלט הזה" (ע' 140 לפרוטוקול הדיון).
153. מר ניר ויינברגר העיד אף הוא על חשיבותו וסודיותו של קובץ הסגירה, אשר מאפשר לשיטתו, לנתח את כל מצב השוק והענף. מר ויינברגר העיד כי הגם שחלק מהמידע היה חשוף לאיל, מכח תפקידו כמנכ"ל טנקו, מרכז קובץ הסגירה את כלל המידע ומאפשר קיצורי דרך משמעותיים (ר' ע' 83 ש' 6-15, ע' 84 ש' 16-21, 25-35, ע' 85 ש' 2-7 לפרוטוקול הדיון).
154. בהינתן העדויות המפורטות לעיל, מצאתי כי אכן יש לראות בקובץ הסגירה כזה העולה כדי סוד מסחרי הראוי להגנה. אין המדובר במידע פומבי אשר הינו נחלת הכלל, אלא במידע פנימי של התובעות; נתונים שנאספו, קובצו, סווגו, נותחו ועובדו, על ידן וע"י חב' HOYER, לרבות בדבר היקפי הרווח שלהן מול כל לקוח ולקוח. מדובר במידע אשר עשוי להיות בעל חשיבות עסקית וערך מסחרי, גם כאשר מדובר בשוק דינמי ומשתנה. בעובדה כי עובדים נוספים בחברה נחשפו לקובץ זה, אין כדי לגרוע מסודיותו, וממילא הסודיות היא סודיות יחסית ולא מוחלטת.
155. משנמצא כי לפחות חלק מן המידע אליו נחשף איל הינו בגדר "סוד מסחרי, יש להוסיף ולבחון את שאלת "הגזל" הקבועה בסעיף 6 לחוק עוולות מסחריות.
משכך, ככל והיה מוכח כי איל עשה שימוש במידע הסודי אשר הגיע לידיו, על מנת להציע הצעות מחיר "אטרקטיביות יותר", או כאלו המושפעות מהצעתן של התובעות, ותוך ניצול היתרון שיש לו כבעל מניות המודע לנתונים, היה מקום לראות בכך, בבירור, משום התנהלות המהווה תחרות בלתי הוגנת, וכזו העומדת בניגוד להוראות הדין.
כך לדוגמא, ככל והיה מוכח כי הנתבעים התקשרו עם לקוח בהסכם לביצוע הובלה של איזוטנקים, על בסיס ההתנהלות המפורטת לעיל או תוך שימוש במידע הסודי לצורך הצבת הנתבעים בנקודת מוצא טובה יותר מזו בה היו אלמלא מידע זה, היה מקום להוסיף ולקבוע כי התעשרותם בנסיבות אלה, אינה כדין.
גזל סוד מסחרי
156. גזל סוד מסחרי מוגדר בחוק עוולות מסחריות כנטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד ע"י הנוטל, ללא הסכמת בעליו, כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אימון המוטלים על המשתמש כלפי בעל החוב.
157. בענייננו לא נטען, וממילא גם לא הוכח, כי איל נחשף למידע ללא הסכמת התובעות או באמצעים פסולים. נהפוך הוא; מהראיות עלה, כי קובץ הסגירה הועבר לאיל, במסגרת תפקידו (ר' ס' 43-44 לתצהיר מר שטרית ועדותו של איל בע' 140 לפרוטוקול הדיון).
158. מעדותו של מר שטרית עלה כי קובץ הסגירה כולל כמות כה גדולה של נתונים, אשר כלל אינה ניתנת לזיכרון בעל פה (ר' ע' 68 ש' 32-35 לפרוטוקול הדיון).
159. טענותיהן של התובעות (אשר הוכחשו על ידי איל), לפיהן איל העתיק ושמר לעצמו נתונים מתוך מחשבו האישי, בתקופה שבין המועד בו הודיע על סיום תפקידו (בחודש פברואר 2017) ועד להשבת המחשב האישי והטלפון לחברה (במרץ 2017), לא נזכרו במפורש בכתב התביעה, לא הוכחו, ולא היה בחקירתו הנגדית של איל כדי לאושש אותן.
160. גם טענותיהן הנוספות של התובעות לפיהן איל תכנן מראש את עזיבתו, כמו גם את גזל סודותיהן המסחריים, כאשר גם פיטוריה של העובדת עמית סרוגו היוו חלק מקנוניה זו, וכן טענותיהן כי הייתה ירידה בביצועיה של טנקו, אשר נבעה אף היא מתכניתו של איל, להקים עסק מתחרה תוך שימוש בסודותיה המסחריים של הקבוצה, לא הוכחו.
ממכתב חב' טנקו לגב' סרוגו, מיום 19.1.2017 (נספח 36 לתצהיר איל), עולה כי כל ההליך בנוגע לפיטוריה של העובדת, לרבות השימוע שנערך לה, נעשה ע"י מנהל התפעול של החברה, כאשר איל, כמנכ"ל החברה, קיבל רק העתק של אותו מכתב. לא הוכח כי איל הוא זה אשר עמד מאחורי אותם פיטורין.
יתרה מכך, מהתכתבויות הווטסאפ אשר הוחלפו בין איל לגב' סרוגו, לאחר סיום ההעסקה של שניהם (נספח 37 לתצהירו), עלה כי נכון לחודש יולי 2017, הייתה הגב' סרוגו עסוקה בחיפוש עבודה ואף ביקשה ממנו המלצה. התנהלות זו אינה עומדת בקנה אחד עם טענות התובעות באשר לסיכום מוקדם לצורך עבודה משותפת בין השניים.
161. באשר לשימוש אשר נטען כי נעשה במידע הסודי, נחה דעתי, תוך שנתתי דעתי לכלל הראיות בתיק, כי התובעות לא הרימו את הנטל המוטל עליהן להוכיח שימוש כאמור.
162. מר שטרית העיד כי : "היה ברור שהוא לקח את הקובץ. הוא לקח את כל הרכיבים, הוא לקח את כל הידע כי ראינו שהוא משתמש בזה אצל לקוחות" (ע' 68 ש' 29-30 לפרוטוקול הדיון; ההדגשה לא במקור – ה.ס).
אלא שלא הובאה, ולו ראשיתה של ראייה המלמדת על השימוש הנטען באותו סודות מסחריים, בפועל.
כך לדוגמא התובעות לא הציגו הצעות מחיר אשר הוצעו על ידן, מול הצעות נגדיות נמוכות יותר אשר לשיטתן הוגשו ע"י הנתבעים, ללקוחותיהן.
כן לא הוצגו הצעות או נתונים המלמדים על ניסיון ליצירת יתרון יחסי על בסיס אותו מידע סודי הקיים בידי הנתבעים.
התובעות לא ביקשו להביא לעדות, ולו לקוח בודד, אשר יכול היה להעיד על התקשרותו עם הנתבעים עקב קבלת הצעת מחיר נמוכה יותר מזו שהוגשה ע"י התובעות, או בקשר להצעה כזו. מר שטרית הבהיר בחקירתו כי על אף שקיבלו את המידע בסוגיה זו מלקוחות, הם ביכרו שלא להביא אותם לבית המשפט (ע' 67 ש' 3-22 לפרוטוקול הדיון).
לבחירה זו של התובעות, משמעות והשלכות על יכולתן להרים את הנטל המוטל עליהן להוכיח טענותיהן באשר לשימוש בסודות המסחריים.
163. נהיר כי הצגת הצעת מחיר נמוכה יותר, כשלעצמה, לא מלמדת בהכרח על שימוש לא ראוי במידע. כך למשל עלה מעדותו של מר שטרית, כי הנתבעים הציעו לנילית מחיר נמוך עבור ייצור איזוטנקים, מאחר ועבדו עם ספק אשר ייצר איזוטנקים באיכות נמוכה יותר מזו המיוצרת ע"י HOYER. כלומר כי הצעת המחיר הנמוכה הושפעה מאיכות המוצר המוצע, וביחס לכך, אין כל פסול.
עוד יצוין ויודגש, כי לא קיימת מניעה לשימוש בידע הכללי אותו צבר עובד במהלך עבודתו אצל מעסיק מסוים, ואין לראות בשימוש בידע זה, כשלעצמו, משום גזל של סוד מסחרי. הראיות בתיק זה מלמדות כי אייל צבר ידע, הן במסגרת תפקידו כמנכ"ל טנקו, והן קודם לכן, במשך 14 השנים, בהן עבד כחב' כרמל. ידע זה הוא קניינו שלו, והוא רשאי לעשות בו שימוש.
164. התובעות הוסיפו וטענו, כי לאחר עזיבתו של איל את הקבוצה, הוא הציע לתת למר פטריק דה הייד מחב' HOYER, תעריפים נמוכים, באמצעות חב' קוסקו (חברה מתחרה לקונמרט, אשר בה איל שימש כדירקטור).
לשיטתן, איל יכול היה לתת הצעות כאמור, רק בהתבסס על מידע סודי אותו הוא גזל מהן. אלא שבפועל, מעדותו של מר פטריק דה הייד עלה, כי הצעות או תעריפים קונקרטיים כלל לא ניתנו, וממילא לא ניתן לדעת, אם אלה היו טובים יותר מאלה המוצעים על ידי התובעות.
165. מר קורקוס ומר שטרית העידו, כי איל גזל מפרטים ייחודיים, אשר הוכנו על ידי הקבוצה לצורך בניית איזוטנקים מיוחדים להובלת חומרים המגיעים ללקוחה של הקבוצה – חב' נילית, מספק שלה בשם רודיה. לשיטתם, אפשרה גזילת מפרטים אלו לנתבעים להתחרות מול טנקו בעסקה לרכישת/ השכרת 20 איזוטנקים עבור חב' נילית, להציע מחיר זול יותר ולזכות בעסקה.
לטענת התובעות - עצם השימוש במפרטים של רודיה, לאחר עזיבתו של איל את הקבוצה, מעיד על כך שהוא גיבה לעצמו את כל המידע שהיה על מחשבו האישי, טרם השבתו לחברה.
ואולם, התובעת לא הוכיחו כי אכן מדובר במפרטים אשר הוכנו על ידי מי מהן.
לא צורפה כל עדות של מי מעובדי התובעות אשר לכאורה עסק בהכנת המפרטים או אסמכתא אחרת כלשהי, ממנה ניתן ללמוד על תכנון והכנה שלהם ע"י התובעות. כמו כן לא הובאה כל עדות מטעם חב' נילית או הספק רודיה. עת עסקינן בטענה ליצירתו של דבר מה ייחודי, יש מאין, על ידי התובעות, העובדה כי התובעות לא מצאו להציג ראיות כדבעי לעניין אותם מפרטים, תמוהה ובלתי סבירה.
איל העיד מנגד, כי במסגרת עבודתו אצל התובעות הוא נסע לרודיה, כמנכ"ל טנקו ולא כבעל מניות. עוד הוא העיד, כי במסגרת מכרז לתפעול איזוטנקים שפתחה חב' נילית, בו השתתפה גם חברת טנקו, בשלב בו הוא שימש כמנכ"ל שלה, סיפק הספק רודיה, שהוא יצרן של כימיקלים, מפרט של איזוטנקים, אשר כל מי שרוצה להוביל ממנו כימיקלים, צריך להתאים את האיזוטנקים שלו למפרט זה. איל הוסיף והעיד כי המפרט לא יוצר, לא ע"י טנקו ולא ע"י HOYER, אלא סופק ע"י נילית והספק שלה, והוא מצוי בידיהם (ר' ע' 142 ש' 25-26 וע' 143 ש' 3-8 לפרוטוקול הדיון).
איל הוסיף והעיד כי בשנת 2018, עת בוצעה על ידו אספקה של איזוטנקים לנילית, הוא התבסס על המפרט של רודיה, אשר היה בידיהם של נילית ושל הספק שלה, לצורך יצירת מפרט חדש. (ר' ע' 142 ש' 16 – ע' 143 ש' 26 לפרוטוקול הדיון).
מהאמור לעיל עולה כי לא הוכח כי השימוש במפרטי רודיה היה בגדר גזל של סוד מסחרי של התובעות. יתרה מכך, לא הוכח, כי השימוש במפרטים אלה, הוא אשר אפשר לנתבעים להגיש הצעת מחיר נמוכה יותר ולזכות במכרז. כאמור לעיל, מעדותו של מר שטרית עלה כי הגשת הצעת מחיר נמוכה התאפשרה, נוכח התקשרות עם ספק המייצר איזוטנקים ברמה נמוכה יותר מזו הנהוגה ע"י HOYER.
166. התובעות הוסיפו והעלו טענות בדבר גזל סודות מסחריים ביחס ללקוח ליקווידגז.
ואולם, הראיות אשר הוצגו במסגרת הליך זה מלמדות כי במרץ 2019, כשנתיים לאחר סיום עבודתו אצל התובעת, פנה איל לחברה זו והציע לה מחיר זול יותר מזה אשר ניתן לה ע"י התובעות.
לא הובהר כיצד יש אך בעצם קיומה של הצעה זו כדי ללמד על גזילת סוד מסחרי. בעובדה כי איל היה זה אשר הכין את התמחור לחב' ליקווידגז במסגרת עבודתו כמנכ"ל טנקו, כמו גם בעצם חשיפתו לנתונים הנוגעים לרווחיות העבודה מול לקוח זה, אין כדי למנוע ממנו, באופן מובנה, את האפשרות להוסיף ולפנות לחברה זו, שנתיים לאחר סיום קשריו עם התובעות, שעה שאין מחלוקת כי לא מדובר בחברה המיוצגת ע"י התובעות, אלא בלקוח רגיל, ומקום בו תקופת ההגבלה על כך הסתיימה זמן רב קודם לכן.
167. הוא הדין ביחס לפנייה לספק אמקו, לצורך הרכבת פלקסיטנק עבור חברה אותה מייצג איל.
לא נטען וממילא גם לא הוכח כי פניה זו נעשתה במהלך תקופת ההגבלה. משכך, אין כל פסול בפניה כאמור, גם אם לאיל היה ידע אודות המחיר המיוחד לו זוכה טנקו מאמקו, אותו הוא רכש במהלך תקופת עבודתו בטנקו.
168. גם טענת התובעות בדבר העברת סודות מסחריים לחב' דן הרטוך, המיוצגת ע"י מורוואיז, לא הוכחה.
בקיומו של קשר, או שיתוף פעולה בין איל לבין מר מוטי מור, אשר שימש כמנכל מורוויז, כמו גם מעצם פנייתה של מורוואיז אל הויר, אין כדי ללמד על העברת סודות מסחריים ע"י איל. האמור לעיל מקבל משנה תוקף מקום בו מר מוטי מור עצמו, שימש בעבר כמנכ"ל טנקו, והיה מודע באופן עצמאי, לאופן עבודתה מול HOYER. (ר' ע' 20 ש' 9-27 לפרוטוקול הדיון וכן ההתכתבויות מוצג ת/1).
169. כפי שהקדמתי והבהרתי, תחרות כשלעצמה, כמו גם עצם הפנייה אל לקוחות החברה, בחלוף תקופת ההגבלה של חצי שנה, אינה אסורה.
האיסור, ככל וקיים כזה, הוא על שימוש במידע סודי, אשר במקרה הפרטני עניינו מאגר מידע הטומן בחובו, בין היתר, אנליזה וריכוז של מידע מסחרי. עת לא הוכח כי נעשה במידע זה עצמו, כולו או חלקו, שימוש כלשהו על ידי הנתבעים, אין לראותם כמי שהפרו הוראת דין כלשהי, ואין די בעצם ידיעת נתונים גולמיים מסחריים אלו ואחרים, כדי לאיין את האמור לעיל.
גם בהגשת הצעות מחיר נמוכות, (כשלעצמן, וככל שהצעות כאלה אכן הוצעו), אין כדי ללמד על תחרות בלתי הוגנת, ולא מן הנמנע כי חברה המבקשת לחדור לשוק, תציע מחירים אטרקטיביים.
בשולי סוגיה זו אשוב ואזכיר כי במהלך תקופת עבודתו בקב' התובעות, כמו גם ב- 14 השנים שקדמו לכך, בהן עבד איל בחב' כרמל, העוסקת אף היא בתחום הספנות והשילוח הימי, צבר איל ידע, אשר לא ניתן לצפות מאיל כי "ימחק" אותו אך בשל חוסר נוחות התובעות מכך. למעלה מכך, בהטלתו של איסור על פנייה (מעבר לתקופתה החוזית הנקובה) או שימוש בידע כללי בתחום אותו צבר איל, יש כדי לרוקן מתוכן את האפשרות לעבוד מול כל לקוח או ספק של החברה, באשר הוא, גם בחלוף פרק זמן ארוך משמעותית, מתקופת ההגבלה אשר נקבעה בהסכם המייסדים. לא זו הייתה כוונת הצדדים כפי שהיא משתקפת בהסכם המייסדים, ואין הוראות הדין תומכות בפרשנות זו.
החזר הלוואות
170. במסגרת סעיף 12 להסכם המייסדים נקבע כי המניות אותן יקבלו המנהלים הנבחרים תוחזקנה עבורם ע"י נאמן.
171. בסעיף 40 להסכם בעלי המניות נקבע כי:
"האסיפה הכללית, תכריז על דיבידנד והמועד לתשלומו. מוסכם, כי החברה תשאף לחלק לפחות 80% מהרווח השנתי בהתאם לאישור רואה החשבון של החברה. על אף האמור מוסכם, כי החברה לא תהא רשאית לחלק דיבידנדים טרם פרעה לבנק המלווה את מלוא ההלוואה שניטלה ממנו לצורך רכישת המניות מחברת גדות". (ההדגשה אינה במקור – ה.ס.)
172. במסגרת סעיף 24.4 להסכם המייסדים נקבע כי:
"... אם משמש מי מבעלי המניות כמנהל פעיל בחברה ו/או באחת מחברות הבנות שלה והודיע על כוונתו להפסיק את עבודתו מכל סיבה אחרת, או שיבקש לחדול מלהחזיק מניות בחברה ולהעבירן ו/או למכרן, אז הוא יהא חייב להציע את המניות לחברה, או למי שאליו תורה החברה, ויחולו ההוראות והתנאים הבאים:
...
24.4.2 " אם לא העמיד "מנהל ממשיך" במקומו לשביעות רצון האסיפה הכללית ו/או לא חלפו 5 (חמש) שנים ממועד הקמת החברה, אזי לא יהיה זכאי לקבל מהחברה כל תשלום בגין מניותיו ועם פרישתו תפקענה מניותיו ולא תקנינה לבעליהן כל זכות בחברה. בהתקיים האמור בסעיף זה לעיל לא יהא זכאי גם בעל המניות לחלקו היחסי בדיבידנד לשנה בה הודיע על רצונו לסיים את עבודתו. מוסכם ומובהר כי אם חולקו דיבידנדים בשנים שקדמו לעזיבתו את החברה הוא לא יידרש להחזירם לחברה. בעלי המניות מסכימים לשלילת הזכאות לקבלת השווי ההוגן במקרה כאמור ומצהירים ומתחייבים כי אין ולא תהיינה להם או למי מטעמם כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה לעניין זה כלפי החברה או מי מבעלי מניותיה והם וכל מי מטעמם יהיו מנועים ומושתקים מהעלאת כל טענה כאמור". (ההדגשה אינה במקור , ה.ס.).
173. אין חולק כי במהלך תקופת עבודתו של איל בחברה, ועל אף שהחברה טרם פרעה את מלוא ההלוואה לבנק, חולקו ע"י מר קורקוס לבעלי המניות, שלושה "מענקים כספיים", במסגרתם קיבל איל, סך כולל של 499,500 ₪, כמפורט להלן:
173.1. ביום 18.12.2014 – סך של 149,850 ₪ (נטו).
173.2. ביום 12.11.2015 – סך של 149,850 ₪ (נטו).
173.3. ביום 7.7.2016 – סך של 266,666 ₪ (ברוטו), המהווים 188,800 ₪ (נטו).
(ר' ס' 107-108 לתצהיר מר קורקוס וס' 268 ו- 270 לתצהירו של איל).