כאמור, בסיכומים פחת המשקל שנתנה התובעת לנוסח הסכם העקרונות הנטען שלכתחילה עמד במרכז. אפשר שכך עשתה נוכח התשתית שהתבררה במשפט ואשר שמטה את הבסיס לטענותיה. מכל מקום, היות שבמקומות מסוימים בסיכומיה המשיכה התובעת להתייחס להסכם העקרונות כאל הסכם מחייב שהושלם, מובהר כי טענותיה בעניין זה נדחות.
122. מסמך A –
התובעת טענה בסיכומיה כי מדובר ב"הסכם עקרוני" לתובעת לפעול לקידום הפרויקט, שנחתם על ידי דיירים רבים ואשר תוקפו "לתום 3 שנים מיום השלמת כל ההליכים הדרושים לשם קבלת היתרי בנייה בהתאם לתב"ע מאושרת וברת תוקף למתחם" (ס' 11 ו-36 לסיכומי התובעת).
אלא שטענות התובעת אינן עולות בקנה אחד עם הממצאים העובדתיים שנקבעו ביחס למסמך A כפי שהובאו למעלה בפירוט (ראו בפסקאות 42-33 לעיל).
תוכן המסמך אינו מתייחס למינוי התובעת (או השותפות) כיזמית. המסמך אינו מפרט התחייבויות קונקרטיות ומסוימות דיַן מצד השותפות. אין בו התחייבות ללוחות זמנים
--- סוף עמוד 43 ---
מוגדרים ואף לא למסגרת זמן כללית. אין בו התחייבות לפרק זמן שבמהלכו תוגש או תאושר תכנית מתאימה. המסמך מנוסח בעמימות. הוא כולל הסתייגות לפיה התחייבויות השותפות לא ייכנסו לתוקפן אלא לאחר חתימת בעלי הזכויות בדירות. שורקה העיד כי הכוונה היתה שהתחייבויות השותפות ייכנסו לתוקף רק לאחר שתתקבל הסכמה של לפחות 80% מהדיירים. גם התובעת לא טענה באורח ממשי, לא כן שכן לא הוכיחה, כי בשלב כלשהו חתמו 80% מהדיירים על המסמך. רחוק מכך. מהראיות שהובאו עולה כי מרבית הדיירים לא חתמו על המסמך האמור.
לא בכדי התביעה לא נסמכה לכתחילה על מסמך A ולא בכדי לא עליו השליכה התובעת יהבה לעת הגשת ראיותיה. למעשה, מהתנהלות התובעת בזמן אמת עולה בבירור כי מעולם לא התקבלה אצלה הסכמת הדיירים למסמך A וכי לא ראתה בו משום מסמך מחייב המקים בסיס לפעולותיה או לטענותיה. תמיכה לכך עלתה מעדויותיהם של שורקה ועו"ד ריכטר שראו בכך מסמך ראשוני ולא הסכם (שם). למעלה מכך, עו"ד עמידור כתב בשם התובעת בראשית שנת 2014, לעת פרוץ הסכסוך בין התובעת לטור-סיני, כי "מעולם לא הצליחו הצדדים לקבל את הסכמת הרוב הדרוש מבין בעלי הדירות במתחם לשם יישום הפרוייקט"; כי לא הועברה "אף לא צל צילה של כל הסכמה שהיא"; וכי "אין [לתובעת] כל כוונה להמשיך ולהוציא הוצאות ולקדם את הפרויקט עד אשר תתקבל הסמכה מבעלי הדירות לטפל בפרויקט בשמם ובעבורם כיזם, ככל שתתקבל" (תכתובת דוא"ל בגדרי נ/2). היינו: גם בנקודת זמן זו, למעלה משנתיים לאחר פניית השותפות לדיירים ובקשתה כי יחתמו על מסמך A, עמדת התובעת היתה ברורה ונחרצת ולפיה לא התקבלה הסכמה, אף לא צל צילה של הסכמה, מאת הדיירים, בוודאי לא הסכמה שעל בסיסה ניתן לקדם את הפרויקט. יש בכך כדי לחתור תחת הטענות בסיכומים בדבר הסכם עקרוני מחייב שעל בסיסו פעלו הצדדים. עוד יש לזכור כי במהלך שנת 2013, במועדים מאוחרים לחתימה הנטענת של חלק מהדיירים על מסמך A, ניהלה הנציגות מגעים לבחינת התקשרות עם יזמים פוטנציאלים אחרים. זאת, בידיעת התובעת ובלא שבאה מצדה כל מחאה בעניין (שם). ככל שהתובעת ראתה במסמך זה כבסיס למחויבות כלפיה מצופה היתה שתתנגד לבחינת האפשרות להתקשר עם אחרים. גם בהתנהלות זו יש כדי לתמוך בכך שהתובעת לא ראתה במסמך האמור כמסמך מחייב הכובל את הדיירים לתובעת. עוד יש להוסיף כי במסמך לא נקבעו לוחות זמנים מוגדים לקידום הפרויקט, ובכלל זה להגשת תכנית ולאישורה. אף אם נניח כי היה למסמך תוקף, ברי כי הוא לא נועד לחול לפרק זמן בלתי מוגבל ואף בחלוף למעלה משנתיים שבהן לא חלה התקדמות של ממש כלשהי במישור התכנוני (יוער כי אף שמהלך העדויות הוצפו קשיים ביחס למסמך ולכך שלא עליו נסמכה התביעה, לא נמנעה מהצדדים אפשרות לחקור בעניין המסמך, והאמור בהקשר זה בס' 17 לסיכומי קבוצת הנתבעים שיוצגה במאוחד אינו ברור; כך גם ביחס להערות התובעת בסיכומיה, ע' 97, ש' 12-7).