ג. אין בעובדה שהמנוחה סבלה מחרדות ומדיכאון מאז פטירת בעלה, כדי לקעקע ממסקנת חוות הדעת.
המומחה הבהיר, כי "רק במצבים רגשיים קיצוניים כמו דיכאון פסיכוטי או מצב דלוזיונלי עם מחשבות שווא כלפי היורשים יש השפעה על "ידיעת טיבה של צוואה". מצבים שכיחים של חרדה ודיכאון בחומרה קלה ובינונית אינם פוגעים בתפקוד הקוגניטיבי בצורה משמעותית כך שהמצווה יהיה בדרגה של אי-מסוגלות. מצבים רגשיים של אפטיה המופיעה בדמנציה יכולים לפגוע ביכולת ליזום את המהלך של כתיבת הצוואה" (תשובה לשאלה 10).
בחקירתו הנגדית העיד המומחה, כי ייתכן ונטילת תרופות נוגדי דיכאון השפיעו על התפקוד הקוגניטיבי של המנוחה, אך כאשר הופסק השימוש, השתפר מצבה הקוגניטיבי: "זה מסבך את הערכה הקוגניטיבית. למשל אדם שנמצא במצב חרדתי יכולות להיות הפרעות בריכוז ובזכרון. גם לאדם שאיננו סובל משיטיון חרדה בדרגה בינונית יכולה לפגוע בריכוז ובזכרון. בוודאי שכאשר יש תשתית בעייתית או פתלוגית ההחמרה יכולה להיות יותר בולטת. לחרדה גם נותנים תרופות התרופות גם הן יכולות לשנות את התפקוד הקוגניטיבי, מדובר בתרופות ממשפחת הבנזודיאזיפינים, או תרופות אחרות כמו תרופות אנטי פסיכוטיות לבעיות הקשורות בהפרעות התנהגויות במקרים של שיטיון יכולות לגרום לרדימות והפרעות בריכוז ויכולות להשפיע גם הן על התפקוד הקוגניטיבי. כהוכחה בדיקתו של פרופ' גינדין במאי 2017 כשהוא מציין בזמן אמת שהתפקוד הקוגניטיבי שהוא מקבל כתוצאה מהבדיקות לא מייצג את המצב הקוגניטיבי שלה, לאור השיחה שלו איתה. אז הוא מבקש להוריד כנראה חלק מהתרופות ובבדיקה חודש אחרי זה הוא מגלה שהיא הרבה יותר
--- סוף עמוד 18 ---
צלולה והרבה יותר מתקשרת מאשר בבדיקה קודמת. אני מדבר על בדיקות שנעשו פחות משנתיים אבל מספר רב של חודשים לאחר עריכת הצוואה. ככה שלסיכום גם מצב רגשי וגם תוצאה של המצב הרגשי כמו תרופות יכולות לשנות ולסבך את התמונה הקוגניטיבית." (עמ' 17, ש' 17-4).
כאמור לעיל, דיכאון לאו דווקא מעיד על מצב קוגניטיבי; וכבר נקבע בפסיקה, כי "דיכאון מתאר עצב או אבל, אך דיכאון כשלעצמו אינו טעם לפסילת צוואה. נטילת נוגדי דיכאון אינה פוגמת כשלעצמה בכשירות האדם או בצלילותו. כך גם דיכאון כשלעצמו איננו בהכרח פוגע במסוגלות של הלוקה בו לערוך צוואה, אלא רק בדרגות החמורות שלו, כאשר הדיכאון משבש את הליכי החשיבה" [ת"ע (פ"ת) 71624-11-17 אלמוני נ' אלמונית (1.6.2021)]. במקרה שלפניי אין עדות שהדיכאון הגיע לדרגת חומרה כזאת, ולא עלה בידי הנתבע להוכיח כי הדיכאון בו הייתה שרויה המנוחה והטיפול התרופתי שללו מהמנוחה את צלילותה וכושר השיפוט שלה בעת עריכת הצוואה המאוחרת.