ערה אני לכך, כי גם צוות בית האבות נרתע לא פעם מהתנהגותה המתלהמת של התובעת. אולם, המדובר בהתנהגות שהופנתה כלפי הצוות ולא כלפי המנוחה, אשר לגביה ציין הצוות ברישומיו לא פעם שהוא מתרשם לטובה מהמסירות והדאגה של התובעת כלפי אמה המנוחה.
אבהיר כי דעתי אינה נוחה מהעולה מתיעוד בית האבות (נ/10) אודות התנהגותה של התובעת כלפי אנשי הצוות; ואולם, התרשמתי, הן מתיעוד זה והן מחקירתה הנגדית של התובעת (עמ' 67-65 לפרו'), כי ההתנהגות המיוחסת לתובעת נבעה מחוסר שביעות רצונה מהתנהלות הצוות, חוסר האמון שלה בו ותלונותיה המרובות בפניו, כמו גם תסכולה לנוכח התדרדרות במצבה של אמה המנוחה "אף פעם לא הייתי בהתקפי זעם. הבעיה שלא היתה שום תגובה. צריך ללכת אחריהם 100 פעמים עד שיסדרו חלון או כיסא והיא בוכה לי שכל מקלחת היא סובלת כאבי תופת מכיסא שהם הביאו לה ואני רצה אחרי כל הגורמים שיסדרו לה את הכיסא הזה. האדם היחיד שהיה לי איתו הרבה שיחה טובה זה היה הממונה על האחזקה, כשהייתי מתנצלת בפניו שלא נעים שאני מטריחה אותו והוא היה אומר "לא, את דואגת לאמא שלך" ואף פעם לא היה צעקות ולא שום דבר..." (עמ' 68, ש' 22-14); כן התרשמתי כי על אף שמדובר בשיח תוקפני מצד התובעת, התנהגותה זו לא הגיעה לכדי אלימות של ממש.
ח. לבסוף, חרף טענותיו הקשות על אלימות מילולית ופיזית מצד התובעת כלפי המנוחה שנמשך משך שנים ארוכות, הנתבע לא מצא לנכון להגיש תלונה במשטרה.
ההסבר שהנתבע ובנותיו סיפקו על ההימנעות מלפעול ולהגן על המנוחה מפני התובעת, כאילו המנוחה התביישה וחששה מפגיעה בשם המשפחה אם ייוודע הדבר עד כי איימה בהתאבדות, אינו מתקבל על הדעת.
לא ניתן מחד לטעון על התעללות ואלימות קשה שהתקיימה משך שנים הכוללת מכות בגב, סטירות, חבטות בראש, מכות ביד, שבירת כלים, מניעת שינה, צעקות וקללות ועוד כהנה וכהנה, ומאידך, לשבת בחיבוק ידיים ולהפקיר את האם הקשישה למרותה והתנהגותה האלימה של התובעת כלפיה; והחשש הנטען של הנתבע ובני משפחתו שמא המנוחה תשים קץ לחייה אם ייוודע העניין עד כי בחרו לא לעשות דבר, אינו מתיישב עם הסיכון הטמון בהמשך חשיפתה של המנוחה
--- סוף עמוד 34 ---
לאלימותה של התובעת, עד כדי סיכון ממשי לחיי המנוחה, במיוחד לנוכח היותה באותה עת (לטענתם) "קשישה מוחלשת".
יתרה מכך, גם אם בשל התנגדות האם, החליטו הנתבע ובנותיו להימנע מלהגיש בעצמם תלונה במשטרת ישראל ולדווח על האלימות כלפיה, בוודאי היו יכולים לנקוט פעולה בדרכים אחרות; כך, למשל, יכלו לפנות לגורמים מטפלים ברווחה או להתריע בפני אנשי הצוות הרבים בבית האבות, אולם הם מעולם לא טרחו לעשות כן. כמו כן, אם היה חשש אמיתי לפגיעה במנוחה, היה מצופה שהנתבע ומשפחתו יהיו מעורבים יותר בטיפול במנוחה ויגיעו לביקורים תכופים יותר אצלה, ולו על מנת לוודא שאין פגיעה בבריאותה ורווחתה. עוד היה מצופה שהיו הם פועלים לשכירת שירותי מטפלת שתהיה נוכחת עם המנוחה, תסייע לה ובעיקר תשמור עליה מפניה של התובעת, שלטענתם היא אלימה ומסכנת את המנוחה. אולם, לא נעשה דבר מצד הנתבע ומשפחתו, והם ביכרו משיקוליהם להמשיך להותיר את המנוחה בידיו של אותו גורם מתעלל לכאורה, התובעת.