לבסוף, לא ניתן לראות בהודעת התובעת על כוונותיה מה יעשה ברכושה באחרית ימיה, בין אם אכן הייתה הודעה כזו ובין אם לאו, כבסיס לתפנית כזו דרמטית בעמדת המנוחה, שכן מעדויות הצדדים עולה, כי מערכת היחסים המשפחתית בין התובעת לבין הנתבע ובנותיו הייתה עכורה וטעונה משך שנים רבות קודם לכן. בנסיבות אלה, קשה לקבל את הטענה כי במועד עריכת הצוואות הקודמות (הצוואה משנת 2010 והצוואה משנת 2008) סברה המנוחה והאמינה כי התובעת תוריש את נכסי המשפחה לבנותיו של אחיה; סביר יותר להניח, כי על רקע מערכת יחסים עכורה זו, שהייתה ידועה היטב למנוחה, העריכה וידעה המנוחה כי קיים סיכוי ממשי שהתובעת תבחר לא להוריש לנתבע או לבנותיו, וחרף זאת מצאה לנכון להוריש לתובעת מחצית מעיזבונה, תוך שהיא לוקחת בחשבון סיכון זה.
ב. באשר לזכויות הבנייה בגג-
על פי הצוואה המאוחרת נקבע, כי "במידה ותהיה אפשרות לבנות על גג דירתי או שיבוצע בבניין פרויקט כלשהו שבמסגרתו יהיה ערך לגג – אפשרויות אלה תהיינה שייכות לר' ולנ' בחלקים שווים" (סעיף ד' לצוואה); הוראה זו חוזרת על עצמה, באופן מדויק, גם בצוואת 2010 (נספח ב' לצוואת 2010).
לטענת התובעת, היוזמה להסדרת הזכויות בגג הייתה של המנוחה היות שדעתה לא הייתה נוחה מדרך חלוקת נכסי המקרקעין, כך שהנתבע יקבל לידיו נכסים שיניבו משך השנים שכר דירה גבוה יותר ובנוסף עשוי בעתיד להיווצר מצב שהוא בלבד יהנה מהגג; לפיכך ועל מנת שלא יווצר חוסר שוויון גדול יותר בעתיד, חתמה המנוחה על נספח המסדיר את עניין הזכויות בגג (סעיפים 16 ו-20 לתצהיר התובעת) ועל בסיסו אחר כך כתבה הוראה זהה בצוואה המאוחרת.
נראה, כי אותו רציונל ואותו הגיון הנחה את המנוחה בשתי הצוואות, הצוואה המאוחרת וצוואת 2010, שהפרש הזמנים ביניהן הוא כחמש שנים. מכאן, ניתן ללמוד שהמנוחה הייתה מגובשת בהחלטתה משך זמן רב מה ייעשה באשר לזכויות הבנייה בגג וחלוקתם בין שני ילדיה.
אין ספק כי ככל שתהיינה זכויות בנייה, יש להן שווי כלכלי רב, ועל כן נראה הגיוני, נכון וצודק שהזכויות או השווי שלהן יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים. נראה אפוא שהמנוחה גם סברה כך.
ג. באשר לשתי החניות בבניין-
--- סוף עמוד 37 ---
על פי הצוואה המאוחרת, ציוותה המנוחה את שתי החניות שבבניין לתובעת; כך גם ציוותה המנוחה בצוואת 2010 (ס' ב'(3) לצוואת 2010). לעומת זאת, בצוואה המוקדמת ובצוואת 2008 אין התייחסות לחניות.