לכאורה, מתן שתי החניות לתובעת בלבד, מבלי להותיר ולו חניה אחת לשימוש הדירות שהנתבע קיבל, נחזית כלא הגיונית; במיוחד לנוכח העובדה, כי התובעת מתגוררת לבדה בדירה ומן הסתם מחזיקה רכב אחד לשימושה ועל כן אינה זקוקה לשימוש בחניה נוספת.
התובעת אינה מכחישה שהיא זו שביקשה מהמנוחה את החניות, וכך הצהירה בהקשר של צוואת 2010: "...ביקשתי מאימי המנוחה לקבל גם את החניה האחורית הנוחה פחות. זאת עקב רעש שהפריע לי לישון בלילות בשל דיירים של אחיה של אימי המנוחה, שחנו בחניה האחורית הסמוכה לחלונות חדרי השינה של הקומות הנמוכות. אולם לא הכתבתי דבר לאימי המנוחה ולא כפיתי זאת עליה. אציין שהחניה הנוספת אף יצרה איזון הוגן יותר בירושה...." (סעיף 20 לתצהיר התובעת); ובחקירתה הנגדית העידה אודות חשיבות החניות עבורה: "נכון. קודם כל, אני משתמשת בחניות האלה מאז ומעולם, כי אבי השתמש רק בחניה אחת ואני, כשהייתי מבקרת אותם הרבה אז הייתי משתמשת תמיד בחניה השניה. אחר כך, כשאבי הפסיק לנהוג אז עברתי לחניה שלו והייתי חונה פעם פה ופעם פה. כיוון שהדירות שלי הן קומת קרקע וקומה א', אז החניות האלה הן על חדרי השינה וזה אומר שהחניות האלה מורידות מאוד, מאוד את ההנאה מהדירות האלה ומן הסתם גם לעניין ההשכרה והן גורעות מהדירות האלה. אני, כשאני גרה במקום אני נשארת בלי חניה, בעוד שר' שבביתו יש אין סוף חניות והוא לא גר פה, אז לו יש 2 חניות. הסיבה שהחניות האלה מחוברות לקומה העליונה, מסיבה פשוטה שזו היתה דירת ההורים ובכל שאר הדירות היו דיירים מוגנים או בדירה של סבתא דיירים חופשיים. אבל זה לא שהחניות שייכות לדירה. לדירה אחת זה מוסיף ומהשניה זה גורע." (עמ' 74, ש' 28-19).
הנה כי כן, בשל חשיבות החניות עבור התובעת היא ביקשה מהמנוחה כי אלה יוענקו לה, ואכן המנוחה נעתרה לבקשתה וציוותה לה חניות אלה תחילה בצוואת 2010 ולאחר מכן בצוואה המאוחרת. "כבר אמרנו בהזדמנויות קודמות כי שיחה מוקדמת בין המוריש לבין היורש על אודות הצוואה שברצונו של המוריש או ברצון שניהם שתיעשה, אין לה ולא כלום עם עריכתה או עשייתה של הצוואה: ואם לא תאמר כן, פסלת כל הצוואות לטובת ילדים אשר על אודותן דיברו איתם הוריהם, פסלת כל הצוואות בין בני זוג ששימשו נושא לשיחות ביניהם חדשים לבקרים. שיחות מוקדמות אשר כאלו עשויות לכסות לא רק תוכנן של הצוואות המיועדות כי אם גם את צורתן ודרך עריכתן: אין כל פסול בשיחות כאלו, ואין ההשתתפות הפעילה בהן פוסלת מלזכות על-פי הצוואה" [ע"א 433/77 הררי נ' הררי, פ"ד לד(1) 776 (1979)].