דיון והכרעה
בקשה מס' 36 – הגשת גרסה נוספת של סיכומים מטעם התובעת
34. על פי צו להגשת סיכומים (החלטה מיום 22.4.2021), הגיש הנתבע סיכומים מטעמו ביום 21.6.2021; התובעת הגישה סיכומים מטעמה ביום 30.9.2021; כשלאחר מכן, התרתי לתובעת להגיש גרסה מעודכנת של הסיכומים, לאחר שלטענתה נפלה טעות בגרסה שהוגשה (החלטה מיום 4.10.2021; בקשה מס' 33); הנתבע הגיש את סיכומי התשובה מטעמו ביום 12.10.2021.
35. ביום 13.10.2021 עתרה התובעת, בשנית, לאפשר לה להגיש סיכומים מתוקנים בתיק, אשר עותק מהם צורף לבקשה. לטענתה, הסיכומים האחרונים הוגשו בלחץ זמנים בלתי רגיל ובזמן של מצוקה לאחר שלא הצליחה ליצור קשר עם בא כוחה, עו"ד אביב הראל, שרק בדיעבד התברר לה כי התפטר מייצוגה (בקשה מס' 36).
36. הנתבע התנגד לאפשר לתובעת להגיש גרסה נוספת של סיכומים לנוכח העובדה כי אלה הוגשו לאחר הגשת סיכומי התשובה מטעמו ויש בהם אף התייחסות לנטען שם; התובעת אינה מנמקת את בקשתה, מלבד הטענה, כי היה דרוש לה זמן נוסף, טענה שלא הועלתה בבקשתה הקודמת ולאחר שניתנו לה למעלה משלושה חודשים לכתוב את סיכומיה; לפיכך, עתר הנתבע להוצאת סיכומים אלה מתיק בית המשפט (תשובה מיום 19.10.2021).
--- סוף עמוד 10 ---
37. בתגובה לטענות הנתבע, שבה והבהירה התובעת את הטעמים שבבסיס הבקשה והדגישה כי אין בסיכומים שהיא מבקשת להגיש כל התייחסות לסיכומי התשובה (תגובה מיום 9.12.2021).
38. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות, שכן לאחר שהנתבע הגיש סיכומי תשובה מטעמו, אין הצדקה – תהא הסיבה אשר תהא – לאפשר לתובעת להחזיר את הגלגל אחורנית ולהתיר לה להגיש (בפעם השלישית) גרסה מתוקנת של סיכומים מטעמה. למותר לציין, כי לו הייתי נעתרת לבקשה, היה מקום להתיר גם לנתבע להגיש פעם נוספת סיכומי תשובה מטעמו, על מנת שיוכל להשיב לטענות התובעת שלא בא זכרן בסיכומים שהוגשו. התנהלות שכזו כרוכה בהוצאות נוספות מצד הנתבע, מנוגדת לסדרי הדין ואף עלולה לגרום לעיוות ועינוי דין לנתבע.
39. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה להתיר לתובעת להגיש גרסה נוספת של סיכומים ואני מורה על הוצאתם מתיק בית המשפט. הוצאות בקשה זו יובאו בחשבון במסגרת פסק הדין.
המתווה הנורמטיבי
40. נקודת המוצא ממנה יש להתחיל את הדיון נוגעת לעקרון של כיבוד רצון המת, שכן ההנחה היא כי צוואה מבטאת את רצונו האמתי והכנה של המצווה אשר לאופן שבו יחולק עיזבונו לאחר לכתו מן העולם ואת האוטונומיה של המצווה כפרט ואת זכות הבעלות על קניינו [בע"מ 4990/12 זילברסון נ' זילברסון (13.11.2012)].