151. ההחלטה לטפס על הגג לצורך העברת כבל התקשורת מהמפעל לחדר התקשורת הייתה של אבו עטיה, ואולם האפשרות לביצוע העבודה באופן זה הייתה ידועה לנאשף עוד טרם ביצוע העבודה.
152. כבר עתה אציין, כי לא נטען וממילא גם לא הוכח באמצעות חוות דעת מומחה או בדרך אחרת כלשהי שהסיבה לשבירת הגג הייתה כשל בטיחותי באופן בנייתו או כשל באופן תחזוקתו השוטפת ועל בסיס הנחה זו יתנהל המשך הדיון.
153. בנוסף בנסיבות התאונה כפי שנקבעו, התאונה הייתה משום תאונת עבודה. אמנם האירוע אירע בשבת בבוקר, ואולם הנתבעים לא הציגו הסכם עם התובע או ראיה כלשהי לסיכום תנאי העבודה מולו על מנת להוכיח שיום שבת לא היה אמור להיות יום עבודה. אמנם נאשף העיד בחקירתו הנגדית שסיכם עם התובע כי יעבוד 6 ימים בשבוע (עמ' 143 לפרוטוקול) וציין כי ביום השביעי מגיע לתובע חופש (עמ' 144 לפרוטוקול). ואולם הוא לא ידע לציין מהן שעות העבודה המדויקות שלו, האם מגיעות לו שעות נוספות או בכלל מי פיקח על שעות עבודתו (עמ' 145-144 לפרוטוקול). נאשף ציין כי: "אני דיווחתי לרואה החשבון כמה סגרתי אתו, אוקיי,...לחודשי...של משמרת לילה" (עמ' 150-145 לפרוטוקול).
154. בנוסף, וגם אלמלא היה מדובר בתאונה שהתרחשה במהלך שעות עבודתו ה"רשמיות" של התובע, בנסיבות שפורטו, מקום ששירותי התובע נשכרו לשם ביצוע מלאכת שמירה, מקום
--- סוף עמוד 28 ---
ששכרו שולם "בשחור", ומקום שההנחיה לסייע לאבו עטיה ניתנה לתובע על ידי מנהלו הישיר והיחיד – נאשף – בכל מקרה ניתן וצריך היה לראות בתאונה כתאונת עבודה.
מה הייתה מידת אחריותו של כל אחד מהצדדים להתרחשותה של התאונה ולנזקיו של התובע והאם יש להטיל על התובע אשם תורם?
היפוך הנטל, האמנם?
155. כזכור, התובעים הפנו בענייננו לכללי היפוך חובת הראיה שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין, כשלטענתם כללי היפוך נטל השכנוע חלים בענייננו ועל הנתבעים הנטל להוכיח כי לא התרשלו כלפי התובע.
156. כידוע, יסודותיה של עוולת הרשלנות הם קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) והפרתה המהווה התרשלות; גרם נזק וקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין אותו נזק (ר' למשל דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' קוסטמן, מז(5) 31 (1993)).
157. כבכל משפט אזרחי, גם בתביעות בגין רשלנות הכלל הוא שהתובע זוכה בתביעתו אם הצליח להוכיח את הטענות הדרושות לביסוס עילת תביעתו – ובכלל זה הוכחת ההתרשלות - בהסתברות הגבוהה מ-50%. אלא שבפקודת הנזיקין נקבעו חריגים אחדים לכלל זה, ובהתקיימם עובר נטל השכנוע לכתפי הנתבע/ים. השאלה האם מתקיימים החריגים אם לאו, נענית על ידי בית המשפט בפסק דינו לאחר תום שמיעת הראיות ולאחר שהמותב היושב בדין בחן את כל הראיות ועל פיהן הכריע על מי רובץ נטל השכנוע (ר' למשל אריאל פורת נזיקין כרך א, 275 (2013); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ (05.05.2013); וכו').