158. ס' 41 לפקודות הנזיקין קובע כי:
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."
159. סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע שלושה תנאים מצטברים להחלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו": האחד - כי לתובע לא הייתה ידיעה או יכול לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק; השני - כי הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; והשלישי – כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. רק אם יוכח על-ידי התובע כי מתקיימים כל שלושת התנאים במצטבר,
--- סוף עמוד 29 ---
יועבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבע, כי אין לייחס את קרות הנזק לרשלנות מצדו (ראו: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001) (להלן – "עניין שטרנברג"); ר' גם תא"מ 43114-07-13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (02.03.2015); וכיו"ב).
160. הנטל מכוח ס' 41 לפקודת הנזיקין משמעו הוא, שעל הנתבע להוכיח הסבר המעלה את הסיבה המדויקת, שגרמה לאירוע התאונתי, ושסיבה זו אין בינה לבין רשלנות מצדו ולא כלום. אם אין בכוחו להצביע על הסיבה המדויקת של התאונה, עדיין, מחובת הנתבע להוכיח שהוא נהג בזהירות סבירה, כדי למנוע את הסכנה. לפיכך אם בתום המשפט נותרו כפות המאזניים שבהן נשקלת שאלת הרשלנות שקולות, יזכה התובע בתביעתו. החזקה שעל הנתבע לסתור נוגעת לאחריות והיא מניחה גם את קיום הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק (ר' עניין שטרנברג לעיל).
161. באשר לתנאי הראשון, נפסק כי תנאי זה אינו מתקיים מקום שבו אין עמימות ראייתית והתובע מתיימר להציג גרסה עובדתית פוזיטיבית ומפורטת באשר לנסיבות קרות האירוע, להבדיל מניסיון לשער או להסיק את מה שאירע מתוך ראיות חיצוניות (רע"א 9113/05 מ"י נ' אבו ג'ומעה (9.12.2007)).
162. בע"א 1071/96 עזבון אלעבד נ' מ"י (6.2.2006) נקבע בהקשר זה כי:
"ביסודו של דבר, הצגת גרסה עובדתית בדבר נסיבות המקרה, והסתמכות על כלל "הדבר מעיד על עצמו" - יכול שתהיינה בבחינת תרתי-דסיתרי. נראה כי ברגיל, קשה יהיה ליישב הצגת גרסה עובדתית ברורה עם פנייה לכלל "הדבר מעיד על עצמו", שהרי אם טוען התובע כי ידועות לו נסיבות התאונה, יתכבד ויוכיח אותן. כלל "הדבר מעיד על עצמו" אינו בבחינת מפלט-לעת-חירום, לאחר שבית המשפט דוחה את הגרסה העובדתית שהוצגה על-ידי התובע. אלא שיתכנו בהחלט מקרים, שבהם אין הנפגע מתיימר להציג ראיות ישירות בדבר ההתרחשות, או לדעת באופן חד-משמעי מה ארע. יחד עם זאת, מנסה הוא, ככל יכולתו, לשער, להסיק ולהוכיח, מה גרם לנזקו. ניסיון זה, לשרטט תרחיש רשלני ספציפי, גם אם כשל, לא בהכרח יהא בו כדי למנוע מן הנפגע את הטענה החלופית, בדבר התקיימות התנאים לתחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו". בהקשר זה, יבחן כאמור כל מקרה על-פי נסיבותיו - האם הצגת הגרסה העובדתית על-ידי התובע שמטה את הקרקע מתחת לכלל, אם לאו".