פסק הדין של בית המשפט קמא
7. ביום 21.9.2020 ניתן פסק הדין של בית המשפט קמא, בו התקבלה עמדת קוגיטו, וכלל טענות המערערים ביחס להסכם המימון (כמו גם טענותיו של ויצמן לעניין הריבית) – נדחו. בית המשפט ציין כי מן המסמכים והעדויות שהובאו בפניו ביחס להשתלשלות העסקה וטיבה, עולה כי מדובר בעסקה מסחרית בין גופים עסקיים, וליתר דיוק מדובר "בעסקת מימון בשלב מוקדם ומסוכן למדי של פרויקט יזמי-נדל"ני". פסק הדין עמד בהקשר זה על עדותו של כבירי, בה הסביר כי במסגרת הפרויקט נחתם חוזה עם חברה סינית ממשלתית (CMEC), שאמורה לממן את הפרויקט ששוויו הכולל הוא כ-700 מיליון ש"ח, בעוד המימון מקוגיטו נדרש לשלב הראשון של הפרויקט (עיצוב והגשה למשרד הפנים לאישורים) ולא לשלב הבנייה. בית המשפט קבע כי הכוח המניע להשלמת הסכם המימון היו כבירי וויצמן, אשר החליטו לדחות הצעות מימון חלופיות על ידי בנקים, בתנאים עסקיים טובים משל קוגיטו, "כי זה לקח הרבה זמן", כדברי כבירי. בית המשפט ציין כי כבירי הבהיר בעדותו שהמקור שיועד להחזר המימון הוא ההון העצמי שלו ושל ויצמן ולא הכנסות החברה או ההכנסות מפרויקט האצטדיון. בנסיבות אלה, נקבע כי יש לדחות את טענת המערערים לפיה הסכם המימון הוא חוזה פסול הנוגד את תקנת הציבור וכן את הצגתו של כבירי כגורם חלש שפעל תחת לחץ מצד קוגיטו.
בית המשפט הדגיש כי במהלך הדיונים בפניו המערערים זנחו למעשה את קו הטיעון לפיו יש להורות על בטלותו של הסכם המימון כולו, ומכל מקום צוין כי העלאת טענה זו בדיעבד על ידי גורמים עסקיים מנוסים יש בה משום חוסר תום לב. בית המשפט ציטט בהקשר זה מעדותו של כבירי, אשר לא חלק על כך שעליו להשיב את קרן ההלוואה בצירוף הריבית ההסכמית שנקבעה בסעיף 2.20 להסכם המימון (סכום שהוערך על ידו בכ-15 מיליון ש"ח), אך הבהיר כי אינו מוכן לשלם את הסכום שדורשת קוגיטו בתביעתה.
8. בית המשפט ציין על כן, כי השאלה היחידה שנותרה לבירור היא "אם התנאים שנקבעו בהסכם המימון חורגים מן הריבית המותרת הקבועה בחוק", וזאת בשים לב לטענת המערערים לפיה חיובים שונים בהסכם המימון הם למעשה חיובי ריבית מוסווים ששיעורם המצטבר עולה על המותר לפי חוק הריבית, התשי"ז-1957. בית המשפט עמד על כך שבהתאם לסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), נקודת המוצא לפרשנות הסכם המימון היא לשון החוזה, אשר יש להעניק לה משקל מיוחד בפרט בחוזים ארוכים ומפורטים כמו הסכם המימון, שנערך בין גורמים עסקיים מנוסים ומתוחכמים המיוצגים היטב בעת ההתקשרות. בית המשפט ניתח את ההוראות הרלוונטיות לגופן והסיק כי "מדובר בסעיפי פיצוי בעלי רציונל עסקי ברור, אשר ביטאו בין היתר את חלוקת הסיכוי והסיכון בין הצדדים כפי שהללו צפו אותם מראש". כך, צוין כי סעיפים 13.1 ו-8.5 הם סעיפי פיצוי שאינם מופעלים במהלך הרגיל של חיי ההסכם, ומשכך אין לראות בהם סעיפי ריבית מוסווים המוסיפים על הריבית ההסכמית. בית המשפט קמא הסביר כי שני רכיבי הפיצוי מתייחסים לחלקים שונים של האשראי: הפיצוי בגין הפירעון המיידי מתייחס לסכום שקוגיטו כבר העמידה לטובת החברה (כ-12.5 מיליון ש"ח) והוא משקף את הנזק שנגרם לה בשל השבת ההלוואה שלא בהתאם ללוח הסילוקין; והפיצוי בגין אי-ניצול מסגרת האשראי מתייחס לסכום שנמנע מקוגיטו להלוותו בשל היקלעות החברה לחדלות פירעון.