מבחני פסקת ההגבלה
24. הזכות לשוויון, כמוה כיתר זכויות היסוד, אינה מוחלטת, וניתן לפגוע בה בכפוף לתנאים הקבועים בפסקת ההגבלה. דהיינו, באמצעות חוק (או, "לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו"), ההולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואשר נועד לתכלית ראויה – וכשהפגיעה עצמה היא "במידה שאינה עולה על הנדרש". כלומר, האמצעי שנבחר להגשמת תכלית החוק מקיים "קשר רציונלי" כלפיה, ומסייע להגשמתה; לא ניתן להגשים תכלית זו, באותה מידת אפקטיביות, באמצעים פוגעניים פחות; והתועלת שבהסדר עולה על נזקו. אומר מיד כי, להשקפתי, תיקון 32, על תנאי הסף הקבועים בו, עומד במבחני פסקת ההגבלה, כך שאין להושיט לעותרות את הסעד המבוקש.
--- סוף עמוד 27 ---
25. לטענת העותרות, ההפליה הגלומה בתיקון 32 – שאין מחלוקת כי הוא "חוק" – מלמדת כי הוא אינו הולם את ערכיה של מדינת ישראל, ואינו לתכלית ראויה. בטענה זו לא מצאתי ממש.
אשר למבחן ההלימה – כבר נקבע כי אין בעצם קיומה של פגיעה בזכות החוקתית לשוויון כדי לשלול את הלימת החוק הפוגע עם ערכי היסוד של המדינה (ראו, למשל, בג"ץ 6304/07 לה"ב – לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 102 ו-105-106 לחוות דעת השופטת א' פרוקצ'יה (2.9.2010), ובג"ץ 6298/07 רסלר נ' כנסת ישראל, פ"ד סה(3) 1, פסקאות ב ו-לג לחוות דעת המנה לנשיאה א' רובינשטיין (21.2.2012)). אדרבה, נקודת המוצא היא כי "קשה לראות דוגמה להפרתו של תנאי זה אלא בנסיבות חריגות ויוצאות דופן" (בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, חטיבת זכויות האדם נ' שר האוצר, פסקה 45 לחוות דעת הנשיאה ד' ביניש (19.11.2009); להלן: עניין הפרטת בתי הסוהר). בהתחשב באופיו ותכליותיו של תיקון 32, עליהם ארחיב להלן, אין לומר כי נסיבות כאלה התקיימו בענייננו.
26. למעשה, תיקון 32 צולח בקלות גם את מבחן התכלית הראויה – שמשמעותו היא כי החוק הפוגע נועד "להגן על זכויות אדם או להגשים מטרה ציבורית או חברתית חשובה, לצורך קיומה של תשתית לחיים בצוותא במסגרת חברתית המבקשת להגן על זכויות אדם ולקדמן" (עניין הפרטת בתי הסוהר, פסקה 45 לחוות דעת הנשיאה ד' ביניש). כפי שכבר הזכרתי לעיל, סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל משקף איזון בין שתי תכליות מרכזיות – על כף אחת של המאזניים מונחת מדיניות הגירה, המבקשת להגביל את שהותם של עובדים זרים בישראל ולמנוע את הפיכתם לתושבים בפועל, ועל הכף האחרת מתייצב השיקול ההומניטרי, המכיר בחשיבות המטפלים הזרים למטופלים ולחברה הישראלית כולה. אין צריך לומר שהתכלית ההומניטרית, המציבה במרכז ההסדר "את אנושיותו ואת כבודו של המטופל הסיעודי" – כלשון חברי, השופט ע' פוגלמן (עניין רשות האוכלוסין, פסקה 12 לחוות דעתו) – היא תכלית ראויה, שהרי היא מקדמת זכויות אדם. ברם, גם התכלית-שכנגד, קרי שיקולי ההגירה המובילים להגבלת הכניסה בשערי החריג ההומניטרי, עומדת במבחן זה, מפני שהיא "משקפת את עקרון הריבונות של המדינה לקבוע מדיניות הגירה ובתוך כך לקבוע מי ישהה בשטחה ועד איזה מועד תתאפשר שהייתו" (בג"ץ 2293/17 גרסגהר נ' הכנסת, פסקאות 29 ו-55 לחוות דעת הנשיאה א' חיות (23.4.2020); להלן: ענין גרסגהר). לא למותר להוסיף כי