--- סוף עמוד 28 ---
לצד שיקולי ההגירה, צמצום תחולת ההסדרים ההומניטריים נועד לקדם גם תכלית הומניטרית ראויה: ההכבדה על האפשרות לעבור למטופל "חדש" מעודדת את המטפלים הזרים להתמיד בטיפול באותו מטופל ומבטיחה לו יציבות יחסית (ראו לעיל, פסקה 4).
אף התכלית הקונקרטית של ההסדר ההומניטרי הייעודי, על תנאי הסף שנקבעו בו, אינה מעוררת קושי – שכן מדובר, למעשה, בווריאציה על האיזון בין התכליות הכלליות שהוזכרו. סעיף 3א(ב1)(1א) לחוק הכניסה מעניק משקל מיוחד למרכיב ההומניטרי, ומקל על הארכת רישיונות ישיבה לשם עבודה עם מטופלים הנתקלים באתגרי גיוס מורכבים במיוחד. בה בעת, ועל מנת למנוע פגיעה במדיניות ההגירה, הוא מייחד מסלול זה לקבוצה הזקוקה לו יותר מכל: מטופלים צעירים עם מוגבלויות קשות. תכליות אלה ראויות כשלעצמן, ולא נותר אלא לבחון האם האמצעי שנבחר למימושן – קרי, ההדרה המוחלטת של מבוגרים מתחולת ההסדר – עומד במבחן המידתיות.
מידתיות הפגיעה
27. בפתח הדיון במרכיב זה של פסקת ההגבלה, אזכיר כי "קריטריון המידתיות איננו מכתיב בחירה באמצעי אחד בלבד להגשמת תכלית החקיקה [...] יש למחוקק מרחב תמרון, והוא רשאי לבחור בין האמצעים השונים כל עוד הם מצויים בתוך מתחם המידתיות" (בג"ץ 6971/11 איתנית מוצרי בניה בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 26 לחוות דעתי (2.4.2013)). הביקורת השיפוטית מתמצה, אפוא, בשאלה האם המחוקק חרג ממתחם המידתיות, אך אינה מתיימרת לכפות עליו בחירה באחת החלופות הספציפיות המצויות במתחם זה. האם פגיעתו של סעיף 3א(ב1)(1א) לחוק הכניסה בזכות החוקתית לשוויון חורגת מן המתחם המותר? התשובה לכך שלילית.
28. אשר למבחן הקשר הרציונלי – סבורני כי מתקיימת "זיקה הגיונית" בין האמצעי שנבחר ובין התכליות אותן הוא מבקש להגשים. העותרת אמנם מעלה סימני שאלה לגבי תרומת ההסדר ההומניטרי הייעודי למטופלים צעירים, אך "לא נדרש כי האמצעי שנבחר יגשים באופן מוחלט וודאי את המטרה. 'די במידה נאותה של הסתברות כי הפעולה הפוגעת בזכות או באינטרס המוגן תתרום במידה סבירה להשגת התכלית'" (עניין בני הישיבות, פסקה 58 לחוות דעת הנשיא א' ברק). "הערכה הגיונית המתבססת על נסיון החיים והשכל הישר" (שם) – כמו גם על מכלול הנתונים שהציגו
--- סוף עמוד 29 ---
המשיבים – מאפשרת להניח כי ההסדר החדש יגדיל את מאגר המטפלים העומד לרשות "צעירים" עם מוגבלויות קשות. תנאי הסף שנקבעו בו מונעים ממטפלים השוהים בישראל בין 8 ל-13 שנים, ואינם באים בגדרי חריג הטיפול באותו מטופל, לעבוד עם מבוגרים – ונראה שחלק לא מבוטל מהם יעדיף את חלופת העבודה עם "צעירים", למרות "תובענותה" היחסית, על פני יציאה מהארץ. הערכה זו עומדת, על פני הדברים, גם במבחן המעשה – לו נודעת חשיבות רבה להערכת הקשר הרציונלי בנקודת הזמן הנוכחית, למעלה מ-3 שנים לאחר כניסת תיקון 32 לתוקף (השוו, שם; עניין גרסגהר, פסקה 34 לחוות דעת הנשיאה א' חיות): לפי נתוני המשיבים, מאז כניסת תיקון 32 לתוקף, "הוגשו ואושרו יותר בקשות של בעלי היתרים מתחת לגיל פרישת חובה" – הן במונחים יחסיים, והן במספרים מוחלטים – מה שמעיד על תרומתו למימוש התכלית ההומניטרית.