בענייננו, נראה שתנאי הסף שהציב המחוקק אינם חורגים ממתחם המידתיות. גם אם קיימת מחלוקת מסוימת לגבי המספרים המדויקים, אין ספק שמחסום הגיל מצמצם בצורה ניכרת את קבוצת המטופלים הבאים בשערי ההסדר ההומניטרי הייעודי. מנתוני המשיבים עולה כי סעיף 3א(ב1)(1א) לחוק הכניסה מסמיך כעת את שר הפנים להאריך רישיונות ישיבה לצורך טיפול בקרוב ל-21,000 מטופלים, כאשר פחות מ-5,000 מתוכם מחזיקים בהיתר להעסקת עובד זר (וכ-3,500 מממשים אותו). לעומת זאת, החלופה שמציגות העותרות – ביטול "מיגבלת הגיל הקבועה [...] כך שיוחזר שיקול הדעת לשר ולוועדה ההומניטארית, כך שלא תמנע הבחינה הפרטנית של בקשות אלה" – תאלץ את הרשויות לבחון לגופן בקשות להארכת רישיונות ישיבה לצורך טיפול באלפי בני אדם נוספים: מלבד זכאי קצבאות ההסדר שחצו את גיל הפרישה (קרוב ל-3,500; מתוכם, מעט למעלה ממחצית מחזיקים בהיתר העסקת עובד זר, וכ-
--- סוף עמוד 32 ---
1,300 מממשים אותו), מדובר על למעלה מ-74,000 מבוגרים הזכאים לקצבת סיעוד ברמות הזכאות הגבוהות – 5 ו-6 – כאשר 41,014 מתוכם מחזיקים בהיתר העסקה (ו-31,162 מממשים אותו). כלומר, יש בנמצא למעלה מ-10,000 מטופלים "מבוגרים" שעשויים לממש את היתרי ההעסקה שבידיהם באמצעות המסלול ההומניטרי הייעודי – ועוד עשרות אלפים שעשויים לבקש היתר כזה בעתיד. על זאת, יש להוסיף גם מטופלים שאינם זכאים לגימלה בשל הכנסתם (לפי תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד) (מבחני הכנסה לקביעת הזכות לגימלת סיעוד ושיעורה), התשמ"ח-1988), אך מצבם המהותי זהה, כך שיהיה צורך לפתוח את שערי ההסדר גם עבורם.
מטבע הדברים, הגדלה כה משמעותית של הקבוצה המזכה תפגע ביכולת להגשים את תכלית החוק: ראשית, מטפלים זרים שתיפתח בפניהם האפשרות להוסיף ולעבוד בישראל במסגרת תובענית פחות – קרי, עם מטופלים מבוגרים – יעדיפו חלופה זו. הדבר יכרסם הן במענה ההומניטרי הקונקרטי שתיקון 32 מבקש להעניק למטופלים צעירים, והן בתכלית הכללית של עידוד העבודה עם אותו מטופל. בד בבד, הסרה מוחלטת של תנאי הסף הקבועים בסעיף 3א(ב1)(1א) לחוק הכניסה, כפי שמבקשות העותרות, תפגע במימוש תכלית מדיניות ההגירה. ניסיון העבר מלמד כי צעד כזה יוביל לריבוי בקשות, שיביא, בתורו, למתן אישורים קולקטיביים נטולי הצדקה. ודוקו, בעניין רשות האוכלוסין, נקבע כי אין לייחס "משקל מכריע" לחשש הספקולטיבי מפני ריבוי בקשות שיביא לשיתוק הוועדה, וכי "ההיבט ההומניטרי המונח על הכף" מצדיק פרשנות גמישה יותר של החוק (פסקה 7 לחוות דעת חברי, השופט ע' פוגלמן). אולם, מעבר לכך שהדברים עסקו רק בשאלת עיתוי הגשת הבקשה, ולא בתנאי הזכאות המהותיים, הרי שפרשנות חוק לחוד, וביקורת שיפוטית עליו לחוד. הפרשן עשוי לבכר פרשנות העולה בקנה אחד עם השיקול ההומניטרי – אך מכאן ועד קביעה כי המחוקק לא היה רשאי לעצב הסדר שנועד למנוע את שיתוק הוועדה, באופן המצדיק התערבות שיפוטית בחקיקה ראשית, ארוכה הדרך.