להשקפתי, די בתועלת הפרטית והציבורית מן ההסדר ההומניטרי הייעודי במתכונתו הנוכחית כדי להכשיר את הפגיעה בזכות המטופלים המבוגרים לשוויון –
--- סוף עמוד 34 ---
נוכח עוצמתה הנמוכה יחסית, בהתחשב במכלול ההוראות המסדירות את שהותם של המטפלים הזרים בישראל.
כפי שעולה מן הסקירה שבה פתחתי את חוות דעתי, השיקולים ההומניטריים הנוגעים לעובדי הסיעוד הביאו לחריגה מן האיזון הרגיל שנקבע לגבי עובדים זרים – החורג בתורו מן האיזון הכללי לגבי משך השהייה המרבי של זרים בארץ. כך, אל הוראת היסוד הקובעת תקרת שהייה בת 63 חודשים, הצטרף חריג הטיפול באותו מטופל, המאפשר למטפל הזר לשהות בישראל עד סוף חייו של המטופל עמו עבד בשנה שקדמה לתום תקופת ההארכה הכוללת – ללא מגבלת שנים מובנית. בד בבד, ההסדר ההומניטרי הבסיסי מסמיך את שר הפנים להאריך את רישיון הישיבה של המטפל גם לצורך טיפול באדם אחר, "מטעמים הומניטריים מיוחדים וחריגים". זאת, בכפוף לתנאים המפורטים בחוק, ובהם הדרישה כי טרם חלפו 8 שנים מן המועד בו המטפל נכנס לראשונה לישראל.
הוצאת המטופלים המבוגרים מתחומי ההסדר ההומניטרי הייעודי מתבטאת, אפוא, בעיקר בכך שהם לא יוכלו להסתייע באותה קבוצה מצומצמת של מטפלים זרים השוהים בישראל מעל 8 שנים (ולכן אינם באים בגדרי ההסדר הבסיסי), אך פחות מ-13 שנים (שאם לא כן, גם ההסדר הייעודי אינו חל עליהם). למעשה, העותרות לא הניחו כל תשתית עובדתית ביחס לגודלה של קבוצה זו, ודווקא משיבי הממשלה הציגו (פסקה 47 לתצהיר התשובה) נתונים כלליים, המלמדים כי ביום 30.11.2020 היו בישראל כ-12,000 מטפלים זרים שתקופת השהייה שלהם במדינה נעה בין 8 ל-13 שנים. אולם, נתונים אלה מספקים תמונה חלקית מאוד. ראשית, כ-3600 מתוכם הוגדרו כשוהים לא חוקיים, כך שיש להביא בחשבון את הוראת סעיף 3א(ב1)(1) (שלא הוחרגה בסעיף 3א(ב1)(1א)), לפיה תאושר רק בקשה של מטפל ש"לא חלפו למעלה מ-90 ימים מיום סיום תקופת העסקתו החוקית האחרונה בישראל". זאת ועוד, לא ברור כמה מן השוהים העשויים לבוא בגדרי ההסדר ההומניטרי הייעודי מעוניינים לעזוב את המטופל הקודם (או שעזיבה כזו נכפית עליהם) ולמצוא מטופל אחר. בהתחשב במספרם הכולל של המטפלים הזרים השוהים בישראל (כ-69,000; כ-13,000 מהם עושים זאת שלא כדין) – וביכולת להעסיק עובד זר שזו לו כניסתו הראשונה בישראל – לא הוכח שהשפעתם המעשית של תנאי הסף הקבועים בהסדר ההומניטרי הייעודי, רבה. גם אם אין לכך השלכות על עצם הקביעה בדבר הפגיעה בשוויון, פער ראייתי זה משליך על בחינת עוצמת הפגיעה.