העתירה שלפנינו מעלה שוב היבטים דומים לאלה שנבחנו בעניין גביש, אם כי מזווית מעט אחרת: הסדר מפלה מחמת גיל; טענה כי תחת ההסדר הכוללני יש לנקוט בחינה פרטנית של כל מקרה לגופו; וקיומם של היבטים מסוימים בהסדר המיטיבים עם הציבור הרלוונטי בכללותו.
3. בענייננו, הכלל שלפיו גיל פרישת חובה הוא "קו פרשת המים" המפריד בין הזכות להיכלל בהסדר ההומניטרי הייעודי שבמוקד העתירה ובין העדר הזכות להיכלל בו – אכן מעורר קשיים בלתי מבוטלים. ההיגיון שבהסדר טמון בממצא כי מטפלים סיעודיים מעדיפים, ככלל, מטופל פחות נייד, שאינו מוקף בבני משפחה, והנחת העבודה היא כי נתונים אלה אופייניים, לכאורה, למטופלים מבוגרים יותר. הפתרון לביקוש החסר שאותר למטופלים צעירים בדרך של התניית הזכאות להטבה בגיל המטופל, יש בו אכן מידה של שרירותיות. במובן זה, יש ממש בטענת העותרים כי המענה האולטימטיבי לכך הוא קיום בחינה פרטנית של מצב המטופל ושל יכולתו למצוא מטפל סיעודי.
ואולם, שומה עלינו לזכור כי ההסדר שבמסגרתו נקבע ההסדר ההומניטרי הייעודי, כולל הטבות לכלל המטופלים הסיעודיים שאינן מותנות בגיל, המאפשרות תקופת רישיון ישיבה לעובד זר בתחום הסיעוד מעבר לתקופת הרישיון האפשרית בתחומים שאינם סיעוד. כמו כן ראוי לציין כי ההסדר ההומניטרי הבסיסי וההסדר ההומניטרי הייעודי מצטרפים שניהם להטבה כללית נוספת שניתנה לאוכלוסיית המטופלים הסיעודיים כולה, ללא מגבלת גיל, ובמסגרתה הוסמך שר הפנים להאריך את רישיון הישיבה של מטפל סיעודי כל עוד הוא מטפל באותו מטופל, "עד 120" של אותו
--- סוף עמוד 41 ---
המטופל, וללא מגבלת זמן קשיחה. אף זאת בשונה מההסדר הכללי הקיים בעניינם של עובדים זרים בתחומים שאינם סיעוד.
4. העותרים ביקשו לשכנע אותנו כי ניתן וצריך להושיט סעד המפריד את ההסדר לחלקיו. חבריי המשנה לנשיאה והשופטת ברק-ארז עמדו על הַבְּעָיָתִיּוּת הכרוכה בהושטת הסעד שהתבקש ואני מצטרפת להערותיהם בעניין זה (ראו פסקה 33 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה; פסקה 6 לחוות דעתה של השופטת ברק-ארז). בשים לב לכך, ובפרט בהינתן העובדה שעסקינן בהסדר מיטיב הנוסף על הסדר מיטיב לאוכלוסייה הסיעודית ללא מגבלת גיל – איני סבורה כי העותרים עמדו בנטל לשכנע כי הפגיעה בשוויון שהוכחה מצדיקה את הסעד החוקתי שהתבקש.
5. אמת, לפנינו הסדר סבוך המעורר אי-נחת, והמדגים פעם נוספת את הבעיה שהובאה בפנינו כבר בעניין גביש "אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו" (בבלי, ברכות ג, ע"ב) – מתן פתרון למצוקה אמיתית של קבוצה אחת, מוביל לעיתים לפגיעה מסוימת בקבוצה אחרת. עם זאת, התברר כי על אף הפגיעה בשוויון, הפגיעה בענייננו עומדת במבחני פסקת ההגבלה, ומשכך דין העתירה להידחות. לצד האמור, יש לקוות כי המחוקק יוסיף להיות קשוב לצרכי האוכלוסיות הסיעודיות השונות, ולתור אחר הסדר המיטיב, ככל הניתן, את מצב כל הקבוצות הנמנות עם אוכלוסיות אלה.