8. יתרה מכך, מסד הנתונים שאותו הציגה המדינה משווה בין תקופות שאורכן שונה באופן ניכר. כך למשל, המדינה משווה בין מספר הבקשות שהוגשו בתקופות שונות: בשנת 2017; בתקופה של חצי שנה עובר לכניסת התיקון לתוקף; בתקופה של שנה וחצי לאחר כניסת התיקון לתוקף; ובתקופה של 10 חודשים בשנת 2020. ברי כי ההשוואה צריכה להיעשות בהתייחס לפרק זמן נתון ואחיד וישנו קושי בהשוואה של בקשות שהוגשו לפני התיקון וכאלה שהוגשו אחריו בלא התייחסות לאורך פרק הזמן שבמהלכו אושרו הבקשות. כך למשל, בשנת 2017 (לפני התיקון) הוגשו 828 בקשות על ידי מטופלים מתחת לגיל פרישה, לעומת 1,486 בקשות בתקופה של שנה וחצי לאחר כניסת התיקון לתוקף. בשים לב לשוני בין פרקי הזמן, לא מצאתי כי מנתונים אלה ניתן ללמוד על קשר מובהק בין התיקון לבין העלייה במספר הבקשות שהוגשו. גם באשר לנתונים בדבר הבקשות שאושרו ביקשה המדינה להשוות בין תקופה של שנה
--- סוף עמוד 54 ---
וחצי, לבין תקופה של שנתיים וחצי (סעיפים 67-62 לתצהיר תשובת המדינה). הגם שמנתונים אלה מסתמן פער משמעותי יותר בין התקופות, המדינה הבהירה, כאמור, כי כלל לא מעודכנת החלטה במערכת ביחס לרוב מכריע של הבקשות שהוגשו בתקופה שלפני התיקון, ומשכך יש קושי בהסקת מסקנות גם מהשוואה זאת.
9. קושי נוסף שמתעורר במישור הקשר הרציונלי נעוץ בהגדרת הקבוצה אשר תיהנה מההסדר. כידוע, בבחינת הקשר הרציונלי יש לבחון גם את ההתאמה בין המטרה לבין האמצעי, כך שהאמצעי "גזור" להשגת המטרה אותה מבקש המחוקק להגשים (בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(5) 807, 849 (2004) (להלן: עניין בית סוריק); עניין התנועה למען איכות השלטון, בעמ' 706; בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1, 54 (1997); אך השוו לאהרן ברק מידתיות במשפט – הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה 378 (2010) (להלן: מידתיות במשפט)). כאמור "קו הגבול" שאומץ בהסדר הוא גיל הפרישה, וזאת בטענה כי מטופלים מתחת לגיל פרישה חווים קושי מיוחד בגיוס מטפלים, שנובע בין היתר מהעדפתם של אלה שלא לטפל במטופלים "פעלתנים", שמתגוררים בקרבת בני משפחתם. בהקשר זה אף נטען לפנינו כי הכללת המטופלים מעל גיל פרישה בהסדר הייתה מביאה לכך שהמטפלים היו מעדיפים את המטופלים הקשישים, ובכך לא הייתה מושגת מטרת התיקון (סעיף 91 לתצהיר תשובת המדינה). ואולם, בעוד שהטענה כי מטופלים קטינים מתגוררים עם בני משפחתם היא הגיונית ומסתברת, ככל שעסקינן במטופלים בגילאים מאוחרים יותר (וכאמור, הקבוצה שנכללת בהסדר כוללת מטופלים בשנות ה-50 ו-60 לחייהם) יש קושי בלקבל טענה זו. גם אם נקבל את הנחת המשיבים שלפיה העדפת המטפלים תיטה לעבר מטופלים "קלים", אין מקום להנחה שמטופלים מעל לגיל הפרישה הינם קטגוריה שבכל מקרה אינה מעוררת קושי מנקודת מבטם של המטפלים (בין במקרה בו מתגוררים בבית שני בני זוג, בין בהינתן הקושי שכרוך בטיפול בהם).