15. להבדיל מהאמור לעיל ביחס לשני מבחני המידתיות הראשונים, סבורני כי ההסדר לא צולח את מבחן המשנה השלישי – מבחן המידתיות במובן הצר. לפי מבחן זה, נדרש כי יתקיים יחס ראוי בין התועלת שתצמח לציבור מהגשמת תכליותיו של החוק לבין הפגיעה בזכויות אדם הנלווית לו (בג"ץ 7385/13 איתן מדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל, פסקה 160 לפסק דיני (22.9.2014); בג"ץ 2334/02 שטנגר נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד נח(1) 786, 797 (2003); בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 385 (1997); בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, 270 (1999) (להלן: עניין צמח)). במסגרת זאת יש לבחון האם הפגיעה בזכות לשוויון שקולה לתועלת המושגת למצבם של המטופלים הנכללים
16. --- סוף עמוד 56 ---
17.
18. בהסדר. להבדיל ממבחן המשנה השני, במסגרת מבחן זה יש לשקול גם את קיומן של חלופות אשר מגשימות את התכליות אותן החוק מבקש להגשים, אף אם במידה פחותה, או חלופות אשר מצריכות הוצאה תקציבית גדולה יותר (בג"ץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים, פ"ד סא(2) 202, 265-264 (2006) (להלן: עניין עדאלה); עניין בית סוריק, בעמ' 852-851; מידתיות במשפט, בעמ' 400).
19. לעמדתי, כפי שכבר הוסבר, הפגיעה בשוויון במקרה דנן היא עוצמתית, והיא נובעת מהשילוב שבין הדרתו מההסדר של המטופל שגילו מעל גיל הפרישה, על אף מרכזיותו של הקשר הטיפולי בשמירה על אורח חייו, המאפשר להגן על כבודו ולעיתים אף על שלמות גופו; לבין המסר הפוגעני שגלום בהדרתם של מטופלים אך מחמת גילם, עקב הכללות שעיקרן תיוגם של מטופלים כ"עריריים" ו"בודדים" וכמי שאינם מקיימים אורח חיים פעיל. אל מול פגיעה זו בזכותם החוקתית של המטופלים לשוויון, ניצב ההסדר שתועלתו בשיפור מצבם של המטופלים מתחת לגיל הפרישה לא הובררה כאמור עד תום. המשיבים טוענים כי הסרת מגבלת הגיל תחתור תחת התכלית האסדרתית הכללית, מאחר שהיא תביא להגשת אלפי בקשות באופן שיימנע את האפשרות לברר בקשות ביעילות ובמהירות, ולבסוף יובילו למתן אישור גורף. בענייננו, משמדובר בהרחבת תנאי הזכאות באופן משמעותי, אין מדובר בחשש בעלמא (והשוו: בר"ם 6612/19 רשות האוכלוסין וההגירה נ' פלוני, פסקה 17 (31.12.2019); להלן: עניין פלוני), ואולם איני סבור כי עומדות לפנינו שתי אפשרויות בינאריות שלפיהן עלינו לבחור בין "שיתוק הוועדה", לבין הדרת אוכלוסיית המטופלים הקשישים מההסדר, באופן הפוגע בזכותם החוקתית לשוויון. לפני המחוקק עומדים מספר פתרונות ביניים, ובהם הגדלת מספר הוועדות; קביעת אמות מידה שוויוניות וברורות שעל פיהן תפעל הוועדה; יצירת סדרי דין מקוצרים לוועדות המייעצות. פתרונות אלה יש בהם לאזן, בצורה פוגענית פחות, בין התכלית האסדרתית לבין התכלית ההומניטארית, מבלי לפגוע בזכותם של המטופלים הקשישים לשוויון. כאמור, בשונה ממבחן המידתיות השני, אשר בוחן כאמור אמצעי שמידת יעילותו דומה, סבורני כי בגדר האיזון שנערך במסגרת מבחן המשנה השלישי, אף אם בחינה פרטנית של הבקשות תצריך השקעת משאבים גדולה יותר או השקעה תקציבית (באופן שעשוי לפגוע במידת מה בתכלית האסדרתית), אין בכך כדי להצדיק את המדיניות המפלה שמדירה את כלל אוכלוסיית המטופלים מעל גיל הפרישה מההסדר (עניין עדאלה, בעמ' 296; דנג"ץ 4191/97 רקנט נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נד(5) 330, 355 (2000); בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94, 110 (1995)). ויובהר – פתיחת