6. אם לסכם – שר הפנים מוסמך להאריך רישיון ישיבה של עובד זר בחמש שנים, מעבר לתקופת הרישיון הבסיסית בת שלושת החודשים (סעיף 3א(א) לחוק הכניסה). אולם, בשל השיקולים ההומניטריים הייחודיים לתחום הסיעוד, נקבעו בחוק מספר חריגים לגבי מטפלים זרים: חריג הטיפול באותו מטופל, שאינו כפוף כלל למגבלת זמן (סעיף 3א(ב)), והסדר הומניטרי בעל שני ענפים, המאפשרים להאריך את הרישיון גם לצורך עבודה עם מטופל אחר. ההסדר ההומניטרי הבסיסי אינו מושפע מגיל המטופל החדש, אך תחולתו מותנית בשורת תנאים העוסקים במטפל, ובהם כי טרם חלפו 8 שנים מיום כניסתו לראשונה לישראל (3א(ב1)(1)). לעומתו, ההסדר ההומניטרי הייעודי מסמיך את שר הפנים לפעול גם אם לא התקיימו תנאי ההסדר הבסיסי, ובלבד שטרם חלפו 13 שנים מאז כניסתו הראשונה של המטפל לישראל. ברם, הסדר מקל זה חל רק לגבי מטופלים שטרם הגיעו לגיל פרישת החובה, ומצבם התפקודי קשה. למען
--- סוף עמוד 9 ---
הבהירות, אציין כי התנאים הסטטוטוריים לתחולת ההסדר ההומניטרי, על שני ענפיו, הם תנאים הכרחיים אך לא מספיקים. משמע, בקשותיהם של מטפלים שאינם עומדים בהם יידחו על הסף, אך עמידה בתנאי הסף אינה מבטיחה את הארכת רישיון הישיבה – והדבר מסור לשיקול דעתם של הוועדה המייעצת (לפי סעיף 3א(ב1)(2) לחוק) ושר הפנים. כך או כך, במקרה בו קיבל השר החלטה עקרונית על הפעלת סמכותו ההומניטרית, רישיון הישיבה של המטפל הזר יוארך, ככלל, מדי שנה, במתכונת חריג הטיפול באותו מטופל (פסקה 27 לתגובה המקדמית של משיבי הממשלה).
להשלמת התמונה, יצוין כי המכסה השנתית של רישיונות שניתן להעניק מכוח תיקון 32 נעה עד כה בין 1,500 (צו הכניסה לישראל (מכסה שנתית מרבית של רישיונות שיינתנו מטעמים הומניטריים מיוחדים), התשע"ט-2019, ק"ת 2286) ל-4,800 (צו הכניסה לישראל (מכסה שנתית מרבית של רישיונות שיינתנו מטעמים הומניטריים מיוחדים) (מס' 2), התשפ"א-2021, ק"ת 4056). התפתחות נוספת, שאין לה השפעה ישירה על ההליך דנן, היא הוראת השעה שהתקבלה בחודש יולי 2021, והקלה לתקופה בת ארבעה חודשים את תנאי ההסדר ההומניטרי הבסיסי – על רקע השלכות מגפת הקורונה (חוק הכניסה לישראל (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), התשפ"א-2021; ראו גם דברי ההסבר להצעה (ה"ח הממשלה 546)).
טענות הצדדים והשתלשלות ההליכים
7. כאמור, העותרות טוענות כי תנאי הסף שנקבעו בהסדר ההומניטרי הייעודי מפלים מטופלים מבוגרים מחמת גילם, ופוגעים בזכותם החוקתית לשוויון. לדידן, אין כל ראיה לכך שמטופלים "צעירים" ברמת נכות גבוהה נתקלים בקשיי גיוס חמורים יותר מעמיתיהם ה"מבוגרים" המצויים במצב זהה. בהעדר שונות רלוונטית בין קבוצות הגיל, לא ניתן להדיר את המבוגרים בצורה שרירותית, רק בשל מספרם הגדול יחסית.