בראשית הדברים יצוין כי הנתבעים טענו כי לאור אופי טענותיהם, היה על התובעים להגיש תביעה נגזרת בשמה של החברה ולא תביעה אישית. אני סבורה כי לא הייתה מניעה כי התובעים יגישו תביעה אישית בעילת קיפוח. כך נפסק לא אחת כי כאשר מדובר בחברת מעטים כמו החברה דנן (חברה שהוקמה על-ידי מספר מצומצם של חברים שהיו ביניהם קשרים קרובים ויחסי אמון), רשאי בעל המניות להגיש תביעה אישית גם אם הוא מבקש להלין בה על נזק שנגרם בעיקרו לחברה (ר' בספרה של אירית חביב סגל דיני חברות (2007) בעמ' 681).
62. לגופם של דברים, האיסור על קיפוח מעוגן בסעיף 192(ב) לחוק החברות, הקובע כי "בעל מניה יימנע מלקפח בעלי מניות אחרים". בהתאם להלכה הפסוקה, קיפוח מתבטא בעיקר בפגיעה בציפיות הלגיטימיות של בעלי המניות בחברה. השאלה מהן הציפיות הללו תלויה בנסיבות החברה הספציפית. אולם ככלל, זכאי בעל מניות לצפות לשוויון מהותי בחלוקת המשאבים של החברה בינו לבין בעלי המניות האחרים (ר' למשל ע"א 2773/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' עטר ואח' (14.12.2006)).
אני סבורה כי התובעים 4-3 הוכיחו כי הם קופחו וכי משאבי החברה לא חולקו בצורה שוויונית. זאת בעיקר לאור קיומן של הכנסות לא מדווחות בחברה, שלא הוכח שהן חולקו באופן שוויוני בין כלל בעלי המניות, וכן לאור העובדה שהנתבעים משכו מהחברה שכר מופרז בין השנים 2016-2014.
הכנסות לא מדווחות
63. משעה שהוכח שבחברה היו הכנסות שלא נכללו בספריה, מוטל על הנתבעים 4-1 שניהלו את החברה, להוכיח מה היה השימוש שנעשה בהכנסות אלה, ובעיקר – האם התובעים נהנו מהן באופן שוויוני לנתבעים. הנתבעים היו מנהלי החברה, הם ניהלו את בית-הקפה והיו מודעים למצב הכספי של החברה, להכנסותיה ולשימוש שנעשה בהן. הנתבעים עצמם אף טענו כי התובעים היו מנותקים לחלוטין מענייני בית-הקפה וכי כתוצאה מכך הוטלה האחריות על ניהולו במלואה על כתפי הנתבעים (ר' למשל בס' 4 לסיכומי הנתבעים 4-1). מכאן כי לנתבעים 4-1 הייתה עדיפות בגישה למידע ביחס לאופן השימוש בהכנסות, והם אף היו אלה שקבעו בפועל איזה שימוש ייעשה בהם.
בנסיבות אלה, מוטל הנטל על הנתבעים להוכיח איזה שימוש נעשה בכספים הבלתי מדווחים (ר' ע"א 1842/90 בר לב נ' רפפורט, פ"ד מח(5) 221; ע"א 6205/98 מייקל סקוט אונגר נ' דניאל עופר, נה(5) 71 (2001) בפס' 16 – שם הוטל נטל הבאת הראיות על הצד שהייתה לו עדיפות בנגישות למידע).