המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
ת"א 7774-10-16 מרגלית ואח' נ' מור ואח'
לפני כבוד השופטת רות רונן
התובעים:
1.נעם מרגלית
2.נעם מרגלית אחזקות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד כלימיאן ורוזנשטיין
3.גזית נמרוד
4.גארד פלוס בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ורצהיזר
נגד
הנתבעים:
1.תומר מור
2.טקום ניהול ת.מ. בע"מ
3.אלדד גונשרוביץ
4.אלדד הולדינגס בע"מ
נתבעים 1-4 ע"י ב"כ עו"ד רוזנר
5.דניאל מור (ניתן פסק דין)
6.אורן מור (ניתן פסק דין)
7.ג'רמייה 306 בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד צדיק
פסק דין
1. התובעים והנתבעים הם בעלי מניות בחברת ג'רמיה 306 בע"מ (להלן: "החברה"), חברה שהפעילה עסק של מסעדה ובית קפה בשם ג'רמיה בצומת הרחובות דיזנגוף וירמיהו בתל אביב (להלן: "בית-הקפה"). החברה הוקמה ביום 17.4.2007 על-ידי התובע 1 (להלן:" נעם"), התובע 3 (להלן: "נמרוד"), הנתבע 1 (להלן: "תומר") והנתבע 3 (להלן: "אלדד"). יחד עמם היו שותפים בחברה גם מר רון גיבורי (להלן: "גיבורי") ומר מורן רותם (להלן: "מורן"). בהמשך, בשנת 2008 הצטרף לחברה גם מר ליעד יהושע (להלן: "ליעד").
2. למען שלמות התמונה ומאחר שמדובר בנושא שעלה במסגרת ההליך דנן, יצוין כי מלבד בית-הקפה היו חלק מהצדדים שותפים בעסקים נוספים. אחד מהם היה בר בשם רדיו איפיג'יבי (להלן: "בר הרדיו") שהופעל על-ידי חברה בשם סנופי דיסקו לאונג' בע"מ (להלן: "חברת סנופי"). בר הרדיו נפתח על-ידי תומר, נמרוד ושותפים נוספים. בין בעלי המניות בחברת סנופי התנהל הליך משפטי (ת.א. (כלכלית) 50375-06-13 גפני הפקות בע"מ נ' רוטשילד, להלן: "תביעת גפני") שכפי שיפורט להלן, ניתן בו פסק דין ביום ה-14.12.2016.
3. בתקופה הראשונה, עד לשנת 2013, החזיקו הנתבעים ב-10% ממניות החברה. בתקופה זו - ערב שינוי השליטה בחברה (שיתואר להלן), החזיק גיבורי ב-37.5% ממניותיה וניהל את בית-הקפה. לטענת התובעים, שכר המנהלים בחברה עמד בתקופה זו על סכום של 40,000 ₪ בחודש, ויתרת הרווחים נותרה כהון בחברה או חולקה לבעלי מניותיה. החלוקה נעשתה באמצעות תשלום דמי ניהול ודיווידנד לבעלי המניות, וכן ניתנה לבעלי המניות זכות לצרוך מזון ומשקאות ללא תשלום בבית-הקפה תמורת סכום של עד 120,000 ₪ לשנה.
4. בהמשך ביקש גיבורי לעזוב את החברה והוא ומורן מכרו את מניותיהם בה לתומר ולאלדד. במהלך שנת 2014 מכר גם ליעד את אחזקותיו בחברה לנתבעים. לאחר עסקאות אלה השתנתה השליטה בחברה, ומניות החברה מוחזקות על-ידי בעלי המניות הבאים: נעם באמצעות חברה בבעלותו (התובעת 2) מחזיק ב-10% ממניות החברה; נמרוד באמצעות חברה בבעלותו (התובעת 4) מחזיק ב-12.5% ממניות החברה; תומר באמצעות חברה בבעלותו (הנתבעת 2) מחזיק ב-55.5% ממניות החברה ואלדד באמצעות חברה בבעלותו (הנתבעת 4) מחזיק ב-22% ממניות החברה. מכאן שהנתבעים מחזיקים יחד ב-77.5% ממניות החברה ושולטים בה.
בהליך הנוכחי טענו התובעים כי הנתבעים 4-1 מקפחים את זכויותיהם בחברה באמצעים שונים. משכך, הם עתרו כי בית-המשפט יורה לנתבעים 4-1 לרכוש מהם את מניותיהם במחיר המשקף את חלקם היחסי בחברה, שצריך לחשבו בהתאם לשווי החברה בסוף שנת 2016, בתוספת הכספים שהוצאו ממנה שלא כדין על-ידי הנתבעים.
5. ביום 7.2.2017, לפני שהתובעים 4-3 צורפו לתביעה, הושג הסדר בין התובעים 2-1 לבין הנתבעים (הסדר זה יכונה להלן: "ההסדר הדיוני"). במסגרת הסדר זה הסכימו הצדדים כי מניותיהם של התובעים יירכשו על-ידי הנתבעים או מי מטעמם במחיר שייקבע על-ידי מומחה. כן הוסכם על מינוי מומחה מטעם בית-המשפט שיעריך את שווי החברה, כאשר המומחה יהיה רשאי להוסיף להערכת השווי את הסכומים שהוצאו מהחברה שלא כדין. המומחה שמונה, רו"ח סלובודיאנסקי (להלן: "המומחה"), הגיש ביום 14.11.2018 את חוות-דעתו (להלן: "חוות-דעת המומחה") בה הוערך שווי החברה בהתאם לשתי חלופות: סכום של 3,699,815 ₪ אם ייקבע כי בחברה היו הכנסות לא מדווחות; וסכום של 373,823 ₪ אם ייקבע כי לא קיימות בחברה הכנסות לא מדווחות.
טענות הצדדים
טענות התובעים 2-1
6. התובעים 2-1 טענו כי לאחר שהנתבעים רכשו את השליטה בחברה בשנת 2013, הם עשו שימוש בכספיה לצרכים האישיים שלהם. בכלל זה הם השתמשו בכספי החברה כדי לממן את רכישת השליטה בה, הם משכו דמי ניהול מופרזים והעסיקו את בני משפחתו של תומר תמורת שכר מוגזם ותוך ניגוד עניינים. עוד נטען כי זכות העיון במסמכי החברה נשללה מהתובעים 2-1, וכי הנתבעים ביצעו רישום כוזב במסמכי החברה כאשר הם לא הכירו בכהונתו של נעם כדירקטור. הנתבעים כינסו אספות של החברה שלא כדין וקיבלו החלטות מקפחות, והם אף ביטלו את הנוהג של "הקפות שותפים" שהיה קיים בחברה מאז ומעולם. עוד ציינו התובעים 2-1 כי הנתבעים סיכלו את מכירת מניותיו של נעם לנמרוד.
7. התובעים 2-1 הפנו להסדר הדיוני וטענו כי על בית-המשפט לאמץ את מסקנות חוות-דעת המומחה הן ביחס לשווי החברה והן ביחס להכנסות הלא מדווחות שהוצאו ממנה שלא כדין. משכך הם עתרו שבית-המשפט יקבע ששווי אחזקותיהם בחברה נכון למועד הגשת התביעה עמד על 369,981 ₪, ושהוא יורה לנתבעים לרכוש מניותיהם בשווי זה. כן התבקש בית-המשפט להורות לנתבעים להשיב להם את חלקם במשיכות היתר של דמי הניהול, וכן את חלקם בהכנסות החברה שלא דווחו בין השנים 2016-2014.
לחלופין עתרו התובעים 2-1 כי ייפסק לזכותם פיצוי בגין סיכול עסקת מכירת מניותיו של נעם לנמרוד במחיר שהתבסס על שווי חברה של 2,800,000 ₪. לגישת התובעים 2-1, תומר ואלדד ניצלו באופן פסול את שליטתם בחברה והתנגדו לעסקה כתוצאה מעניין אישי פסול שהיה להם, ותוך הסתמכות על "סעיף אזוטרי" בתקנון החברה.
8. התובעים 2-1 התייחסו להודעת הנתבעים לפיה החברה אינה פעילה, כי היא במצב של חדלות פירעון ואף הוגשה נגדה ביום 25.10.2020 בקשת פירוק. הם הבהירו כי הערכת שווי החברה על-ידי המומחה נעשתה נכון לשנת 2016, ויש לקבוע את שוויה בהתאם להערכה זו. בסיכומי התשובה חזרו התובעים 2-1 והבהירו כי אין כל רלוונטיות למצבה הכלכלי של החברה לאחר מועד הגשת התביעה ב-2016, שהוא המועד אליו התייחס המומחה בחוות-דעתו. הנתבעים לא הביאו ראיות ביחס למצב החברה משנת 2016 ואילך, והם אינם יכולים לחייב את התובעים לשאת בעל-כורחם בסיכון הנובע מהפעלת עסק ממנו הם כבר הודרו. הנתבעים אף לא הציגו ראיות מהן ניתן יהיה ללמוד מה עלה בגורל נכסי החברה, מהו מצבה המאזני במועד הפירוק ומי הגיש את בקשת הפירוק.
למעלה מן הצורך נטען כי הנתבעים – שטענו מלכתחילה כי החברה סולבנטית ומצליחה, הם שרוקנו את החברה מתוכן. עוד נטען כי חרף טענות הנתבעים, בית-הקפה עצמו שהופעל על-ידי החברה – עודנו פעיל; תומר עדיין נוהג בו מנהג בעלים כשותף, והוא אף הציע לנמרוד להצטרף לעסק של בית-הקפה החדש. מכאן שאין ממש בטענה לפיה הפעלת בית-הקפה אינה כדאית.
9. עוד הבהירו התובעים 2-1 כי יש לקבוע כי הנתבעים, ולא החברה, הם שיחויבו לרכוש מהם את מניותיהם. בניגוד לטענת הנתבעים, הם ולא החברה התחייבו לרכוש את המניות, והם אף ציינו כי השאלה מי ירכוש את המניות היא "סוגיה טכנית בלבד". הנתבעים אינם יכולים להתחמק מהחובה שנטלו על עצמם בהסדר הדיוני. במועד ההתקשרות בהסדר הדיוני, הצהירו הנתבעים כי החברה מבוססת מבחינה כלכלית וכי היא מסוגלת לרכוש את המניות, ולכן הם אינם רשאים להתחמק כעת מהתחייבות זו. הנתבעים הם האחראים לשינוי במצבה של החברה, ולכן יש להורות להם לרכוש את המניות בעצמם.
10. בהתייחס לטענות לגבי פעולותיו של נעם נגד החברה, ובעיקר לגבי החלטתו למשוך את הערבויות שהעמיד לחשבון הבנק של החברה, טענו התובעים 2-1 כי טענות אלה אינן רלוונטיות. על-כל-פנים סירובו של נעם להעמיד ערבויות לחברה היה סביר, שכן החברה נוהלה באופן חד-צדדי על-ידי בעלי השליטה בה. על-פי הטענה, הנתבעים לא הבהירו מהו המקור הנטען לחובתם של בעלי המניות להעמיד ערבות אישית לחובות החברה, והם אף לא הוכיחו כי פעולותיו של נעם גרמו לחברה נזק.
התובעים 2-1 התייחסו לעובדה שמנהלת החשבונות בחברה לא הוזמנה להעיד, וכן למסקנות בחוות-דעת המומחה הנובעות ממחיקת נתוני הקופה. כן נטען כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם לפיה הם הזרימו כספים נוספים לחברה בשעת המשבר. התובעים 2-1 אף ציינו כי אין משמעות לקביעות בית-המשפט בפסק-הדין בתביעת גפני ביחס לשכר המנהלים, שכן הם לא היו צד לאותו הליך.
טענות התובעים 4-3
11. התובעים 4-3 טענו כי אין מקום לדון בעילת הקיפוח שהועלתה על-ידיהם לגופה, וכי יש ליישם גם לגביהם את ההסדר הדיוני והמתווה שסוכם עליו בין הנתבעים לבין כל התובעים. לשיטתם, ההסדר הדיוני חל גם עליהם, ולכן חייבים הנתבעים לרכוש גם את מניותיו של נמרוד בשווי שנקבע בחוות-דעת המומחה. באשר לשווי החברה, טענו התובעים 4-3 כי יש להעריך אותו נכון לסוף שנת 2016 – המועד אליו התייחסה כאמור חוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט. הם הוסיפו כי האירועים שקרו בחברה לאחר יום 1.1.2017 (או למצער לאחר יום 9.8.2017, שאז הם צורפו לתביעה), אינם רלוונטיים להכרעה בתביעתם.
12. למעלה מן הצורך לשיטתם, טענו התובעים 4-3 כי הם הוכיחו שהם קופחו על-ידי הנתבעים. הם ציינו כי החברה היא "מעין שותפות" וכי לכן יש לכל השותפים בה ציפייה לגיטימית לקחת חלק בניהולה. הנתבעים קיפחו את התובעים 4-3 במספר דרכים: הם משכו שכר מופרז מאחורי גבם של התובעים (ללא החלטה כדין של החברה שאישרה זאת); הם הדיחו את נמרוד מהדירקטוריון ודיווחו על כך באופן כוזב לרשם החברות; הם מנעו מהתובעים גישה למידע של החברה; הם העסיקו בחברה בני-משפחה שלהם בניגוד להוראות התקנון; הם שינו את תקנון החברה לרעת המיעוט מבלי שלתובעים ניתנה הזדמנות להתייחס לתיקונים; הם הציגו מצג כאילו ביטלו את נוהל ההקפות בעוד שבפועל הנוהל הזה בוטל רק ביחס לתובעים; הם טרפדו עסקה של מכירת מניות נעם לנמרוד; ומעבר לכל אלה - תומר לקח מהחברה הלוואה ששימשה אותו ככל הנראה לרכישת השליטה בה.
התובעים 4-3 ציינו כי טענות ההגנה של הנתבעים מכוונות כלפי התובעים 2-1 וכי לא עומדת להם כל טענת הגנה כנגד טענות הקיפוח שהם העלו וכנגד הראיות שהוצגו על-ידיהם, ראיות המעידות על הדרתם מענייני החברה.
13. לגישת התובעים 4-3, הנתבעים לא הציגו כל ראיה לביסוס טענתם לפיה ההתדרדרות במצב החברה נבעה מקשיים אובייקטיביים. לשיטתם, טענת הנתבעים לפיה קשיים אלה הם שהביאו לסגירת בית הקפה – אינה נכונה. התובעים 4-3 הבהירו כי הקשיים המדוברים שצוינו על-ידי הנתבעים אינם קשיים חדשים אלא היו קיימים גם בעבר, וחרף זאת הנתבעים טענו בעבר כי החברה היא יציבה ומבוססת כלכלית.
זה היה מצבה של החברה עד לשלב בו החליט תומר לחסלה, כאשר תומר פעל כפי שאמר לנמרוד שיפעל, קרי "קבר" את העסק של בית-הקפה ב"קבורת חמור", והקים במקום בו פעל בית-הקפה בעבר, עסק חדש עם שותפים חדשים בשם "הצפון הישן". זאת כדי למחוק את חובות הנתבעים לתובעים. על-כל-פנים, האירועים שפגעו לטענת הנתבעים במצב החברה, קרו לאחר הגשת התביעה ולכן אין להביא אותם בחשבון בקביעת הסעד. הנתבעים אינם רשאים לחלוק על ממצאי המומחה מטעם בית-המשפט ואף לא לחזור בהם מההסדר הדיוני.
14. התובעים 4-3 טענו כי מחוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט עולה כי הוא סבור שהיו בחברה הכנסות לא מדווחות, ועל בית-המשפט לאמץ מסקנה זו. עוד נטען כי ישנם נתונים שלא הובאו בחשבון בחוות-דעת המומחה. כן נטען כי הנתבעים לא הוכיחו את גרסתם לגבי תקלה שכתוצאה ממנה נמחקו כל נתוני הקופה של החברה מלפני יום 1.7.2016.
לגישת התובעים 4-3 הוכח שבתקופה בה ניהל גיבורי את החברה חולקו לבעלי המניות כספים במזומן, וכן הוכח כי היו לחברה מספר שיטות להעלמת הכנסות. דרך אחרת היא באמצעות "הפרשות מלצרים". בהקשר זה צוין כי הנתבעים לא הגישו למומחה את מחברות הפרשות המלצרים אף שאלה היו בידיהם, ולכן יש להניח כי הנתונים בהן היו פועלים כנגדם. עוד הפנו התובעים 4-3 לעסקאות נוספות שבוצעו במניות החברה ולשווי החברה בהתאם לעסקאות אלה.
טענות הנתבעים 4-1
15. לשיטת הנתבעים 4-1, התביעה דנן היא ניסיון של התובעים "להציל את עורם" מההשלכות שבהיקלעות החברה לקשיים. החברה מצויה כיום במשבר כלכלי, בין היתר בגלל התנהגות התובעים. התובעים לא היו מעורבים בניהול החברה והותירו לנתבעים את האחריות הניהולית. כעת הם מבקשים לטעון כי הם קופחו על-ידי הנתבעים – על אף שכל הפעולות בחברה נעשו בצורה שוויונית.
בהתייחס להסדר הדיוני, נטען כי כפי שעולה מהפרוטוקולים במסגרתם הושג הסדר זה, הנתבעים הסכימו במסגרתו כי החברה תרכוש את המניות של התובעת 2, ולא תומר ואלדד עצמם. כמו-כן, בשום שלב לא ניתנה ההסכמה לרכישת מניות התובעים 4-3 מכוח ההסדר הדיוני, וזאת לא על-ידי החברה ולא על-ידי תומר ואלדד עצמם.
16. הנתבעים ציינו כי מאז הוגשה התביעה הפכה החברה לחדלת-פירעון והוגש הליך לפירוקה על-ידי נושה. הסיבה למצבה הנוכחי של החברה הוא חוסר שיתוף הפעולה מצד התובעים. נוכח מצבה הפיננסי החמור של החברה, היא אינה יכולה עוד לרכוש את מניות התובעים 2-1. השינוי במצבה הכלכלי והמשפטי של החברה אינו מצדיק שינוי של ההסכמה המקורית נושא ההסדר הדיוני ביחס לזהות הרוכשים של המניות.
עוד נטען כי במצב הנוכחי אין הגיון לכפות על הצדדים היפרדות. מטרתו של סעד היפרדות הוא לאפשר את המשך פעילות החברה כשהאמון בין בעלי המניות בה אבד. אולם כשהפעילות העסקית הסתיימה, כאשר החברה ממילא אינה פעילה עוד ובית-הקפה נסגר, אין עוד טעם לפסוק סעד של היפרדות.
17. על-כל-פנים, כדי לזכות בסעד ההיפרדות, על התובעים להוכיח כי הם קופחו, והתובעים כשלו מלהוכיח זאת. בהקשר זה נטען קודם-כל כי אין יריבות בין נעם לבין הנתבעים, שכן נעם אינו בעל מניות בחברה אלא הוא מחזיק בחברה שהיא בעלת מניות בה. יתרה מכך, התובעים היו צריכים להגיש את התביעה כתביעה נגזרת, שכן הטענות בה מכוונות נגד אופן ניהולה של החברה, בלא שנטען (למעט בטענות כלליות וסתמיות) כי הנתבעים התעשרו מכך באופן אישי.
18. גם לגופם של דברים, נטען כי לא הוכח שהנתבעים קיפחו את התובעים. כך נטען כי זכות הגישה למסמכי החברה לא נשללה מעולם מהתובעים. לכל בעלי המניות הייתה תמיד גישה חופשית לחשבונות הבנק, לרואה-החשבון ולמנהלת החשבונות, ולתובעים הייתה נגישות למידע ולנתונים הרבה מעבר למתחייב על-פי חוק החברות. זאת למרות שנעם נהג בחוסר תום-לב ובחוסר נאמנות לחברה כשהוא נקט בפעולות המנוגדות לטובתה (מה שמצדיק את שלילת זכויותיו לעיין במסמכיה).