עוד נטען כי בשנים האחרונות אירעו שינויים שהקשו על פעילות החברה באופן שחייב את הנתבעים להגביר את מאמציהם כדי לאפשר לבית-הקפה לשרוד. בין היתר נאלצו הנתבעים להתמודד עם פתיחת עסקים מתחרים, תביעות עובדים, שינוי סיווג רישוי עסקים, הטלת מיסוי עובדים זרים, העלאת מחירי שכר-הדירה והחומרים ועוד. חרף הקשיים הללו, הוסיפו הנתבעים לנהל את החברה באופן שוויוני ותוך התחשבות בטובתה. כל עוד מצבה הכלכלי של החברה היה טוב, היא חילקה דיווידנד באופן תדיר. נוכח שינויי הנסיבות המתוארים לעיל, רווחי החברה הצטמצמו והיא נאלצה להשתמש בסכומים שנחסכו כדי לממן את צרכיה השוטפים. החברה אכן לא חילקה דיווידנד מאז 2015, ואולם הטעם לכך הוא עסקי ונעוץ כאמור בשיקולי טובת החברה.
19. הנתבעים טענו כי החברה נוהלה תמיד על-ידי שני מנהלים בלא שנמרוד התנגד לכך. המומחה העריך את השכר הסביר למנהל בחברה בסכום של 30,000 ₪. דמי הניהול ששולמו לתומר ואלדד כמנהלי החברה עמד על 25,000 ₪, סכום שהוא נמוך יותר. הנתבעים אף ציינו כי השכר הזה נמוך יותר בצורה משמעותית מהשכר הכולל שנפסק למנהלים בתביעת גפני. מכאן, ששכר המנהלים היה סביר, מה עוד שהוא שולם כאשר החברה הייתה רווחית. בתקופה בה החברה ספגה הפסדים, הפחיתו הנתבעים את שכרם והוא עמד על 10,000 ש"ח לחודש – סכום שהוא נמוך יותר מהשכר הראוי לדעת המומחה. בשלב מאוחר יותר הנתבעים אף עבדו ללא שמשכו שכר כלל.
עוד צוין כי התובעים התייחסו לתקופה לפני שינוי השליטה, בה החברה נוהלה על-ידי גיבורי, כתקופה בה שכר הניהול היה תקין. אולם, כך ציינו הנתבעים, שכר הניהול הכולל באותה תקופה היה גבוה יותר מזה ששולם לנתבעים.
כמו כן, הנתבעים מציינים שכאשר מצבה הכספי של החברה התדרדר, התובעים התנערו מאחריותם הכספית כלפיה ונעם אף משך את הערבות האישית שלו לחובותיה. מנגד, תומר ואלדד הזרימו כספים לחברה שנועדו לאפשר לה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי הספקים. באשר לנוהל ההקפות, נטען כי ההחלטה לבטלו נועדה כדי לחסוך כספים לחברה, והחלטה זו לא קיפחה את התובעים. לגבי ההוצאות המשפטיות, נטען כי הן היו סבירות לחלוטין כפי שעולה גם מעמדת המומחה. הבחירה בבן משפחה לשמש כעורך-דין של החברה היא בחירה טבעית, וגם גיסו של נמרוד סיפק לחברה שירותים משפטיים. כן טענו הנתבעים כי התובעים כשלו מלהוכיח שתומר נטל הלוואה מהחברה שלא כדין.
20. לשיטת הנתבעים, הוכח כי מקורה של התקלה שאירעה במחשבי החברה הוא בכשל טכני מסוג שהיה נפוץ בתקופה בה נגרמה התקלה. כך עולה גם מעדותו של מנכ"ל בית התוכנה שניסה לשחזר את הדיסק הקשיח של מחשב הקופה. לבסוף נטען כי אף שלא היה קיפוח וממילא אין גם עילה לחיוב הנתבעים לרכוש את מניות התובעים, הרי ששווי החברה הרלוונטי נכון למועד הגשת התביעה עמד לכל היותר על סך של 372,832 ₪.
בנוסף נטען כי בכל תחשיב שייערך בקשר עם רכישת מניות התובעים, יש להביא בחשבון את התקופה בה הופחת שכר הנתבעים ל-10,000 ש"ח ואת התקופה הממושכת בה הם עבדו בחברה בלא למשוך שכר כלל. כמו-כן יש לקחת בחשבון את הסכומים שהעבירו הנתבעים מכיסם לחברה בשעת המשבר (160,000 ₪ על-ידי תומר ו-80,000 ₪ על-ידי אלדד).
טענות החברה (הנתבעת 7)
21. ביום 20.1.2022, באיחור של כשלושה שבועות לאחר המועד שנקבע להגשת הסיכומים, הגישה גם החברה סיכומים מטעמה. התובעים 2-1 עתרו כי סיכומים אלה יוצאו מהתיק, לאור האיחור בהגשתם ומאחר שבחלקם הגדול הם מהווים העתקה של סיכומיהם של הנתבעים 4-1. כן נטען כי הסיכומים אף הוגשו בהעדר סמכות (טענה שהועלתה בעיקרה בתשובה לתגובה, ולכן נפגעה יכולתה של החברה להשיב לה).
אני סבורה כי אין מקום להוציא את הסיכומים מהתיק, חרף האיחור בהגשתם. ככלל, איחור אינו מצדיק את הסעד הקיצוני הזה, וניתן לרפא את הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה ממנו בפסיקת הוצאות. במקרה דנן, התובעים עצמם טענו כי סיכומי החברה חוזרים בעיקרם על הטענות שהעלו הנתבעים האחרים בסיכומיהם. לכן, קיומם של הסיכומים בתיק אינו צפוי לפגוע בהם.
22. בסיכומיה של החברה נטען כי בניגוד לטענות התובעים ביחס לאופן ניהול החברה על-ידי תומר ואלדד, הרי שמחומר הראיות עולה כי דווקא בתקופת גיבורי החברה התנהלה בצורה לא אחראית – כאשר חולקו לבעלי המניות כספים ללא רישום ודיווח, בוצע שיפוץ שחרג באופן קיצוני מהסכום שנקבע מראש והמצב התברואתי בבית-הקפה היה לקוי.
עוד טענה החברה כי מעדותו של נעם עולה כי התביעה נועדה כדי לנקום בנתבעים על כך שלאחר שינוי השליטה הפסיקה החברה לחלק דיווידנדים מהכנסותיה הלא-מדווחות, נוהג ששרר בחברה בתקופת גיבורי.
23. לטענת החברה, התובעים פעלו כנגד האינטרס של החברה באופן שסיכן את המשך קיומה. נעם הודה בחקירתו שהוא העדיף שהחברה תפעל בניגוד לכללי הרישוי התקין כפי שהיה בתקופת גיבורי. התובעים לא קיימו את חובותיהם כלפי החברה, הם הקשו עליה לקבל אשראי, הם לא לקחו חלק בניהולה וסירבו להזרים כספים לחשבונה. מר אמיר חונן, שהיה מנהל בחברה בשנים 2015 ועד 2019, העיד כי הוא כלל אינו מכיר את נעם. מנגד, הנתבעים עשו מאמצים רבים להביא את החברה לשגשוג. כאשר מצבו של בית הקפה התדרדר, הזרימו תומר ואלדד לקופת החברה סכום של למעלה מ-260,000 ש"ח.
החברה הוסיפה שהתובעים לא הוכיחו את טענת הקיפוח שכן לא הוכחה חלוקה לא הוגנת של משאבי החברה ואף לא פגיעה בציפיותיהם. עוד נטען כי אין תוקף להסדר הדיוני עם החברה שכן מצבה הפיננסי אינו מאפשר לה עוד לרכוש את מניות התובעים 2-1. באשר לתובעים 4-3 - לא הושגה עמם מעולם הסכמה כי מניותיהם יירכשו מכוח ההסדר הדיוני. לגישת החברה, אין מקום במצב הדברים הנוכחי להורות על היפרדות מאחר שהחברה עתידה ממילא להתפרק. כן טענה החברה, כפי שטענו גם הנתבעים האחרים, כי אין יריבות בין הנתבעים לבין התובע 1, שטענותיו נוגעות להתנהלות החברה ולא להתנהלותם של הנתבעים האחרים.
24. בהתייחס לחוות-דעתו של המומחה, נטען כי לא צוין בה שהיו בחברה הכנסות לא מדווחות. קיומן של הכנסות כאלה גם אינו עולה מהראיות, כאשר לפי הטענה המומחה שגה כאשר קבע כי עלות המזון בבית-הקפה היא 30% ולא 36% כפי שהיא בפועל. קביעת המומחה אינה מתיישבת עם דוחות רואה-החשבון של החברה בשנים בהן היא קיימת, כאשר גם לפני שינוי השליטה בחברה עמדה עלות המזון על 38-35%. גם המומחה הודה כי בהתבסס על עלות מזון של 36% ופחת של 20% (ולא 10% כפי שהוא העריך בחוות-דעתו), הוא לא היה מגיע למסקנה אודות קיומן של הכנסות לא מדווחות.
החברה ציינה כי לתובעים הייתה גישה למידע פיננסי ממנהלת החשבונות בחברה ומרואה-החשבון שלה, וכי התובעים קבלו מידע זה בפועל. לא הוכח כי נגנבו מהחברה כספים או כי נלקחו ממנה הלוואות שלא כדין. ההחלטה שלא לחלק דיווידנד הייתה החלטה עסקית של החברה שלא נועדה לפגוע בתובעים.
25. עוד נטען כי שכרם של הנתבעים לא היה מופרז (מטעמים דומים לאלה שנטענו על-ידי הנתבעים האחרים). לגישת החברה, נוהל "הקפות השותפים" בוטל באופן שוויוני ביחס לכל בעלי המניות, וזאת כדי לחסוך כספים לחברה. בהתייחס לנזק שנגרם לדיסק הקשיח בו תועדו נתוני הקופה בחברה, נטען כי הוא נבע מתקלה נפוצה, כפי שהעיד מנכ"ל החברה שסיפקה לחברה שירותי מיחשוב.
דיון
תוקפו והשלכתו של ההסדר הדיוני כלפי התובעים 2-1
26. כפי שהובהר לעיל, הנתבעים 4-1 טענו כי ההסכמה המקורית בין הצדדים בהסדר הדיוני הייתה כי החברה תרכוש את מניות התובעים. לשיטתם, היום החברה אינה סולבנטית והיא אינה יכולה לעמוד בהתחייבות האמורה. לכן, כך נטען, ההסכמה נושא ההסדר הדיוני פקעה ולהסדר אין עוד תוקף. מנגד, התובעים 2-1 טענו כי ההתחייבות לרכוש את מניותיהם הייתה התחייבות אישית של הנתבעים 4-1 ועל-כל-פנים שאלת זהות הרוכש הוצגה על-ידיהם כשאלה טכנית וחסרת חשיבות.
לכן, בטרם נדון בטענות הצדדים לגופם, יש לבחון את השאלה האם ההסדר דיוני תקף – ובכלל זה את השאלה האם ההתחייבות לרכוש את מניות התובעים 2-1 (ליתר דיוק מדובר במניות התובעת 2 שהיא בעלת המניות בחברה) הייתה התחייבות אישית של הנתבעים 4-1 או התחייבות של החברה; והאם ניתן לחייב את הנתבעים 4-1 לרכוש את המניות מכוח ההסדר הדיוני מטעם אחר.
27. אני סבורה כי יש להעדיף את עמדתם של התובעים 2-1 בהקשר זה, ולקבוע כי הנתבעים 4-1 חייבים באופן אישי לרכוש את מניותיהם של התובעים, ועל-כל-פנים כי הם מנועים מלטעון אחרת.
ההסדר הדיוני גובש במהלך ישיבת יום ה-7.2.2017, בה הסכימו הצדדים כי מניות התובעים 2-1 יירכשו בהתאם לשווי החברה כפי שהוא ייקבע על-ידי מומחה שימנה בית-המשפט. אין מדובר אם כן בהסכם כתוב שנוסח באופן קפדני על-ידי הצדדים ובאי-כוחם, אלא בהסכם שנוסח באולם בית-המשפט. עוד יוער כי הדין ודברים ביחס לרכישת המניות, התנהל בין ב"כ התובעים 2-1 לבין ב"כ הנתבעים 4-1 – ולא מול ב"כ החברה (שכאמור הייתה אף היא מיוצגת בהליך ואף הוגשו בו סיכומים מטעמה). שאלת הזהות של הצד שיתחייב לרכוש את המניות התעוררה במהלך הדיון האמור, וסוכם בו כי ב"כ הנתבעים 4-1, עו"ד רוזנר, יודיע לבית-המשפט תוך 10 ימים מיהו הגורם שירכוש את מניות התובעים 2-1.
בהודעה מטעמו של ב"כ התובעים 2-1 מיום 14.5.2017, הועלה חשש לגבי סמכותם של הנתבעים להתחייב בשם החברה לרכוש את מניותיהם, מאחר שבחברה ישנו בעל מניות נוסף (נמרוד) שהתחייבות כזו עלולה לפגוע בזכויותיו. בתגובה הודיעה ב"כ הנתבעים 4-1 לבית-המשפט ביום 24.5.2017, כי "לאחר דיונים בין הנתבעים, הוחלט כי החברה (הנתבעת 7) תרכוש את מניות הנתבעת 2 [הכוונה היא לתובעת 2, ר.ר] בהתאם לקביעת שווי על-ידי המומחה". הודעה דומה לא הוגשה על-ידי החברה עצמה.
28. האם יש תוקף להתחייבותם של הנתבעים 4-1 בשמה של החברה? העסקה לרכישת מניות התובעת 2 על-ידי החברה היא עסקה שלתומר ולאלדד היה עניין אישי בה שכן היא נועדה לשחרר אותם מאחריותם בתביעה דנן שהם נתבעו בה באופן אישי בעילה של קיפוח. המגעים לקראת ההסכמה נוהלו כאמור מול התובעים 2-1 על-ידי בא-כוחם של תומר ושל אלדד. מדובר בעסקה חריגה של החברה, ולכן כדי שיהיה לה תוקף נדרש לה אישור של האספה הכללית של החברה.
מאחר שתומר ואלדד היו נושאי משרה בחברה, חלה על העסקה הוראת סעיף 270(1) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), המתייחסת לעסקה של החברה "עם אדם אחר שלנושא משרה בחברה יש בה עניין אישי". סעיף 272(א) לחוק החברות קובע כי "עסקה של חברה, שמתקיים בה האמור בסעיף 270(1) והיא עסקה חריגה [...] טעונה אישור ועדת הביקורת ולאחר מכן אישור הדירקטוריון". סעיף 272(ב) מוסיף וקובע כי "לא היתה לחברה פרטית שאינה חברת איגרות חוב ועדת ביקורת, טעונה העסקה אישור הדירקטוריון בלבד אם נושא המשרה אינו דירקטור, ואם נושא המשרה הוא דירקטור גם אישור של האסיפה הכללית". מאחר שמדובר כאמור בעסקה חריגה בחברה פרטית שלדירקטורים בחברה היה עניין אישי לגביה, היא הייתה טעונה אישור של האספה הכללית.
29. הודעתו של ב"כ הנתבעים ביחס לכוונה כי החברה תרכוש את המניות, לא התבססה על החלטה שהתקבלה באספה הכללית של החברה. יתרה מכך, להודעה זו לא ניתנה הסכמה של אחד מבעלי המניות בחברה – נמרוד. מסקנה זו נובעת מהדיון שהתקיים ב-8.6.2017 שבסופו נקבע:
"מאחר שמסתבר שבחברה יש בעל מניות נוסף שאיננו צד להליך הנוכחי, ושאם מניות התובעים בתובענה ירכשו ע"י החברה – עלולה להיות לכך השלכה על זכויותיו, אני סבורה כי יש מקום ליידע את בעל המניות הנוסף אודות ההליך, אודות ההתפתחויות בו ואודות כוונת הנתבעים להביא לכך שמניות התובעים ירכשו ע"י החברה. לכן יפנה ב"כ הנתבעים למר נמרוד גזית וימסור לו הודעה כפי שפורט לעיל באופן שהוא יוכל לפעול כפי שימצא לנכון בקשר עם המניות המוחזקות באמצעות חברה בבעלותו בחברה הנתבעת".
דבר קיומו של ההליך והאפשרות שהחברה תרכוש את מניות התובעים 2-1 אכן הובא לידיעתם של התובעים 4-3 (נמרוד והחברה בבעלותו), ובעקבות זאת הם ביקשו להצטרף להליך כתובעים נוספים. בהודעת התובעים 4-3 לבית-המשפט ב-11.7.2017 צוין כי "המבקשים [הם התובעים 4-3, ר.ר] אינם מתנגדים למתווה העסקה כפי שהוצע על-ידי הנתבעים [הוא ההסדר הדיוני, ר.ר.], ובלבד שמניות גארד פלוס [היא התובעת 4, ר.ר.] תירכשנה אף הן על-פי המתווה האמור ובתנאים זהים לרכישת מניותיה של התובעת 2, נעם מרגלית אחזקות בע"מ. יובהר כי אם העסקה הנ"ל לא תכלול רכישת מניות גארד פלוס כאמור, יתנגדו המבקשים לרכישת המניות על-ידי החברה, מטעמים מובנים" (ההדגשות הן שלי, ר.ר.). הנתבעים 4-1 טוענים כזכור כי הם לא התחייבו מעולם לרכוש גם את מניות התובעים 4-3 וטענתם היא כי ההסדר הדיוני לא חל על נתבעים אלה. כלומר, התנאי להסכמתם של התובעים 4-3 להסדר הדיוני ולהתחייבות החברה מכוחו – לא התקיים.
30. המסקנה ממכלול הדברים שלעיל היא כי אף שהנתבעים 4-1 הודיעו לבית-המשפט כי הכוונה היא שהחברה היא שתרכוש את מניות התובעים 2-1 מכוח ההסדר הדיוני, הודעה זו לא אושרה בהחלטה כדין של האספה הכללית של החברה ומשכך אין לה תוקף משפטי מחייב מבחינת החברה.
הנתבעים 4-1 היו מודעים לכל האמור לעיל: לפחות מאז יולי 2017, כשנמרוד הודיע את עמדתו ביחס להסדר הדיוני כפי שהיא צוטטה לעיל (ממנה נובעת התנגדותו לבצע את ההסדר אם הוא לא יכלול גם את החברה בבעלותו), ידעו הנתבעים 4-1 כי האספה הכללית של החברה לא אישרה ואף לא תאשר את רכישת מניות התובעים 2-1 בהתאם להסדר הדיוני. למרות זאת, הנתבעים 4-1 לא חזרו בהם מההסדר הדיוני ומהתחייבותם מכוחו לרכוש את מניותיו של נעם. להיפך – גם לאחר שהתקבלה עמדת התובעים 4-3, הוסיף ההליך להתנהל בהתאם להנחה לפיה הנתבעים 4-1 והתובעים 2-1 מחויבים להסדר הדיוני בו הם התקשרו, כאשר הנתבעים 4-1 אף פעלו מול המומחה שערך את חוות-הדעת. ההנחה הייתה אם-כן כי חרף העדר אישורה של החברה את ההסדר, הוא מוסיף לחול והנתבעים אינם חוזרים בהם ממנו.