35. לוי קיבלה לידיה את צו הירושה המזויף ימים ספורים לפני רישומו בלשכת הרישום, בוודאי אחרי התאריך הרשום בחותמת האימות 12.3.12, וככל הנראה רק ביום 18.3.12 שאז שוחחה עם שמחיוף.
לוי הצהירה שלא רק שהודיעה על כך לעו"ד שמחיוף, אלא שלבקשתו היא אף העבירה לו את המסמכים [ס' 18 ו-23 לתצהיר]. גם בעדותה עמדה לוי על טענה זו, ששלחה לשמחיוף עותק מצו הירושה המזויף [בעמ' 889 ובעמ' 907 ואילך]. בהמשך, סייגה את עדותה, שהיא משערת שהעבירה לשמחיוף את צו הירושה [בעמ' 911]. ואולם לוי לא השכילה להביא כל אסמכתא, לא במייל, לא בפקס, ולא בכל דרך אחרת – לא לבקשה של שמחיוף לקבל את צו הירושה, ולא להעברה ממנה אליו.
שמחיוף העיד, לעומת זאת, שלא ראה את צו הירושה, וכי אף לא ביקש לראותו, כיוון שלטעמו די היה לו ברישום הירושה בלשכת הרישום [בעמ' 1324-1323, 1374-1369]. גם מתכתובת של שמחיוף עם מרשו נצר מזמן אמת, 23.3.12, לא עולה שקיבל וראה את צו הירושה, אלא שהוא מסתפק ברישום בטאבו [מ/36].
בעניין זה אני מעדיף את עדותו המהימנה בדרך כלל של שמחיוף, שנתמכת בתכתובת שלו מזמן אמת עם לקוחו נצר, ואשר אף אינה מיטיבה עימו ביחסיו מול נצר בשאלת האחריות. בהקשר אחרון זה אבהיר, שאין בהעדפתי את גרסתו העובדתית של שמחיוף משום תמיכה בעמדתו המשפטית הגורפת, שדי ברישום הירושה בטאבו ושאין צורך לבדוק את מסמכי הירושה. אתייחס לכך להלן ביתר פירוט בפרק הדיון הרלבנטי לעניין זה.
מצד שני, אינני רואה לסמוך על עדותה הבעייתית והיחידה של לוי, במיוחד כשלא הביאה כל ראיה לטענתה ששמחיוף ביקש והיא העבירה לו את צו הירושה, ראיה דוקומנטרית פשוטה שהייתה חייבת להיות בידיה.
לפיכך אני קובע כממצא עובדתי, שלוי לא העבירה לשמחיוף מעולם את צו הירושה שקיבלה מהמתחזה ושהגישה לרישום בטאבו, וכי שמחיוף אף לא ביקש אותו מידיה ולא ראה אותו.
36. ביום 20.3.12 הגישה לוי ללשכת הרישום בקשה לרישום ירושה [נספח 9 לתצהיר לוי] בהתאם לצו הירושה המזויף [מ/67]. כפי שנראה מגוף הבקשה, היא נכתבה ונחתמה יום קודם לכן, 19.3.12, בסמוך לאחר שלוי קיבלה לידיה את הצו מידי המתחזה, וכשלוי עצמה היא המבקשת בבקשה (כמיופת-כוח של היורש).
לוי הצהירה, כי משקיבלה את צו הירושה "בחנתי אותו והתרשמתי שהוא אותנטי לחלוטין" [ס' 18 לתצהירה]. ואולם בחקירתה הנגדית נאלצה לוי להודות שלא כך היו פני הדברים. היא אישרה שלא בדקה את אמיתות הצו, אף שהיה מדובר בהעתק מתאים למקור ולא בצו מקורי. היא לא הציגה למתחזה כל שאלות. היא לא יכלה לאשר בוודאות שביקשה ממנו צו מקורי. היא לא בדקה את הצו מול רשם הירושות, וממילא לא הוציאה בעצמה כל העתק חדש של הצו. לוי הוסיפה שכלל לא נהגה באותה תקופה לבדוק צווי ירושה שהציגו לקוחותיה בפניה. לכל העניינים הללו ראו עדותה של לוי בעמ' 907-906, 918-916, 925-924, 1157-1155, 1169-1168.
בקשר לכך אפנה במיוחד ל"גרסה המתפתחת" של לוי בחקירתה הנגדית בנוגע לבירור מצבו המשפחתי של המתחזה וכיצד מתיישבת עובדת היותו יורש יחיד עם מצבו זה. תחילה אמרה לוי שלא שאלה את המתחזה דבר בעניין הירושה, ולא שאלה אותו דבר על אביו. בהמשך טענה שהמתחזה אמר שהוא בן יחיד, והיא לא שאלה אותו דבר על יורשים נוספים. אחר כך העידה לוי ששאלה אותו על אמו ועל אחים נוספים. בהמשך אישרה שאינה יודעת מה שם אמו של המתחזה ומתי נפטרה, האם אחרי או לפני אביו, למרות שהודתה שסדר הפטירות חשוב מאד לעניין ירושה לפי דין. אז העידה לוי שאינה זוכרת שדיברה בכלל על אמו של המתחזה, וכי זו רק הנחה סבירה שלה. ולבסוף הסכימה, שלא דיברה עם המתחזה על אמו [עמ' 1167-1160]. מהלך זה בעדותה של לוי מדגים מדוע קשה לסמוך על דבריה. ומסקנתי היא, שלוי לא דיברה עם המתחזה ולא שאלה אותו כל שאלה בנוגע לאמו ולמשפחתו וכיצד זה שהוא יורש יחיד לפי דין.
אסכם ואומר, כי לוי נחפזה לרשום בלשכת הרישום את צו הירושה שהביא לה המתחזה, וזאת ללא כל בירור עובדתי לעניין אמיתותו של הצו וזכויותיו של המתחזה כיורש.