37. לשכת המקרקעין טיפלה בבקשה מיד ביום הגשתה, תחילה ע"י בוחנת עסקאות ולאחר מכן ע"י מבקרת עסקאות [עדות הרשם, בעמ' 1519-1513].
לשכת המקרקעין לא העלתה כל השגה או שאלה בקשר לצו הירושה. הבקשה לא הוחזרה ללוי עם דחיה, או עם הערות או דרישות להשלמה. לא נעשתה גם כל פניה או בדיקה מול רשם הירושות. לא הייתה גם במשפט כל טענה שנעשו דרישות או פניות כאלו מצד רשם המקרקעין ללוי ולרשם הירושות [עדות הרשם, בעמ' 1533; עדות לוי, בעמ' 1185].
אמת, וכפי שטען הרשם בס' 8 לתצהירו, סעיף 2.3.2000 לנוהל רישום הירושה שהיה בתוקף באותה עת [נספח ג' לתצהיר] לא חייב את לשכת הרישום לוודא מול רשם הירושות או כל רשות אחרת, שצו ירושה שמוגש לרישום בטאבו אכן הונפק וניתן בעניינו של המנוח וכי אותו אדם אכן נפטר. כן הזכיר הרשם בס' 9 לתצהירו, שבאותה עת טרם הוקם ממשק ממוחשב בין רשמי המקרקעין לבין רשמי הירושות, דבר שנעשה רק בשנת 2018 ומאפשר מאז אימות אותנטיות באופן מקוון.
אלא שאין פירוש הדבר, שלשכת הרישום חייבת לרשום כל צו ירושה שמוגש לה באופן אוטומטי, ללא שיקול דעת וללא הפעלת סמכות שנתונה לה בחוק.
כפי שהעיד הרשם עצמו [בעמ' 1519-1518, 1522, 1531], קיים הליך סטטוטורי כפול של בחינה וביקורת ביחס לכל בקשה. יש והלשכה לא תאשר את רישום הירושה. יש ויהא צורך בתיקון או תוספת מסמכים. במקרה כזה תפנה הלשכה לעוה"ד שהגיש את הבקשה לשם מתן הבהרות והשלמות. ובכל מקרה כזה של דחיית הבקשה או של צורך בתיקון ותוספת – חייבת לשכת הרישום לשלוח הודעה למבקש. הדברים אף רשומים במפורש בסעיף 2.3.2020(ג) סיפא לאותו נוהל.
38. השאלה בענייננו היא, כמובן, האם הייתה בפני לשכת הרישום כל אינדיקציה לקושי או לספק משמעותיים בקשר עם הבקשה לרישום הירושה ועם צו הירושה המצורף לה.
רשם המקרקעין עמד בעדותו בפניי, שכל קושי כזה לא התעורר; ואף כשהופנה לפגם הקשה והניכר לעין בחותמת האימות של צו הירושה, הוא עמד על כך שלא מדובר בפגם מהותי שניתן לאיתור ולהבחנה ע"י בוחנת ומבקרת בזמן אמת, וודאי שלא ביום עבודה לחוץ [עמ' 1530-1526].
אקדים ואומר, כי הרשם שהעיד בפניי לא היה רשם המקרקעין בלשכת רחובות בעת הרלבנטית, ולמעשה כלל לא היה רשם מקרקעין באותה עת. הוא אף לא היה מי שבחן ורשם או מי שביקר את רישום הירושה בענייננו. לדבריו, הוא שוחח עם מי שהייתה הבוחנת הרושמת, אך לא עם המבקרת; וגם בשיחה זו היה מדובר אך ורק במתן עדכון ממנו אליה על עצם התביעה, ולא בבירור פרטים לגבי מה שנעשה בעת רישום הירושה [ראו עדותו בעמ' 1514-1513, 1520].
ככל שמדובר בידיעה אישית או אף מוסדית, לא הביאה המדינה את העדים הרלבנטיים. כך אף מנעה המדינה מהצדדים האחרים לחקור את המעורבים בדבר באופן ישיר. אלא שלא זה העיקר, משום שהעובדות מדברות בעד עצמן.
כפי שקבעתי לעיל, הפגם בענייננו היה פגם קשה, בולט, ומחשיד ביותר; הוא היה ניכר על פני המסמך עצמו; ולכן אף היה בפני הבוחנת והמבקרת בלשכת הרישום. דא עקא, ועל כך אין מחלוקת, שאף אחד מעובדי הלשכה שטיפלו בעניין לא ביקשו מלוי (שהייתה המבקשת הרשומה בבקשה) כל הבהרה; לא ערכו כל בדיקה אחרת; ולא דחו את הבקשה.
בסופו של דבר רשמה לשכת המקרקעין את הירושה ביום 20.3.12, והבעלות במקרקעין עברה מ"הנרי המנוח" ל"דוד קונפינו" [מ/27].