39. במייל מיום 23.3.12 ביקש נצר לברר עם שמחיוף היכן עומדים הדברים: "אם המגרש הועבר בטאבו על שם היורשים צריך לוודא נסח מעודכן. הייתי גם שמח לראות את המסמכים הקשורים להעברת השמות כדי לראות שהכל היה שם כשר..." [מ/36].
שמחיוף השיב לנצר בו ביום, כי הוציא כבר נסח מעודכן, וראה שהזכויות אכן נרשמו על שם היורש, דוד קונפינו [שם].
בכך התמצה נושא זה מבחינתם של שמחיוף ונצר. מאותו שלב לא נשאלה כל שאלה נוספת ולא נעשה כל בירור נוסף מצד שמחיוף או מצד נצר בעניין צו הירושה ורישום הירושה.
שמחיוף העיד כאמור, שמבחינתו לא היה לו צורך לראות את צו הירושה מרגע שהירושה נרשמה בלשכת הרישום. כן העיד שמחיוף, שלפי הבנתו, הדבר הספיק גם לנצר, כיוון שנצר לא "המשיך להתעקש על זה", ולכן עזב גם הוא את העניין [בעמ' 1324-1323, 1374-1369].
גם נצר העיד, שהצורך לבדוק את צו הירושה התייתר בעיניו מעת שהזכויות נרשמו בלשכת הרישום ומעת שכך יעץ לו פרקליטו שמחיוף [בעמ' 564, ובעמ' 566].
40. "שאלת הכשרות" של נצר במייל שלו לשמחיוף מיום 23.3.12 [מ/36] עוררה סערה רבה במשפט. מה פירוש "כדי לראות שהכל היה שם כשר"?
שמחיוף ונצר העידו במשפט, וב"כ המלומדים טענו בסיכומים, שהמילה "כשר" לא מעידה שהיה לנצר כל חשש באותו שלב, שמא ישנה בעיה עם הירושה, שמצדיקה בחינה מדוקדקת יותר של מסמכי הירושה מכוחם הועברו הזכויות בלשכת הרישום [עדות שמחיוף, בעמ' 1323-1322; עדות נצר, בעמ' 554-553]. שניהם טענו, שהמילה "כשר" צריכה להיקרא כמשמעותה בביטוי האמריקאי "everything is Kosher", כלומר "שהכל בסדר" [עדות שמחיוף, בעמ' 1413-1412; עדות נצר, בעמ' 553].
ב"כ יתר הצדדים חלקו, וטענו שיש בכך הבעת חשש ממשי לעניין מסמכי הירושה מצד נצר באוזני פרקליטו שמחיוף, חשש שמלמד לדעת אותם פרקליטים על עצימת עיניים ולמצער רשלנות מצד נצר ושמחיוף, אשר לא מיצו בעקבות זאת את בדיקת הנושא.
לא אתייחס בשלב זה למשמעות המשפטית של הדברים. ואולם ככל שמדובר בהיבט העובדתי, שקלתי בדברים, ואני רואה לדחות את גרסת נצר ושמחיוף כי מדובר בביטוי שגרתי השאול מהז'רגון היהודי-אמריקאי ושאינו מצביע על הבעת חשש וסימן שאלה מצד נצר.
נצר ושמחיוף שניהם ישראלים, ושניהם חברים מהארץ. אמת, נצר התגורר ועבד אז בארה"ב, אך לא מדובר בשהות רבת שנים נכון לעת ההיא. ובכל מקרה, אין הוא יכול להניח ששמחיוף הישראלי "חי מרחוק" את הז'רגון היהודי-אמריקאי. המייל נכתב בעברית ולא באנגלית, וזו בחירה מודעת של הכותב, נצר. גם בעברית לא כתב נצר "כושר" או "כשר" במרכאות, ואף לא שיבץ את המילה kosher"" באנגלית כדי להדגיש את המשמעות המשנית שנטענת היום במשפט.
ואולם מעבר להנמקות הטקסטואליות והתרבותיות דלעיל, יש לשים דגש מיוחד על הרקע העובדתי ויש לראות את ההקשר בו נכתבו הדברים. נצר ניהל מחו"ל באמצעות עורך-דינו הישראלי מו"מ לרכישת מקרקעין בארץ, כאשר לא הוא, לא אביו ולא עורך-דינו לא פגשו את המוכר. והנה לפתע הסתבר להם, או כך הם חשבו, שעורכת-הדין של המוכר מתבלבלת וכלל אינה יודעת מי הלקוח שלה, מי היורש ומי המוריש; ולפתע התברר להם, שמי שרשום כבעל המקרקעין והיה עד לאותו שלב "המוכר המיועד" כלל איננו היורש אלא המוריש, ויש עוד לרשום בטאבו את ירושת "המוכר החדש" בטרם השלמת העסקה. תהפוכות אלו כשלעצמן יוצרות תהיות בלב כל אדם, בוודאי בליבם של משפטנים שאמונים על קפדנות (ובל נשכח שגם שמחיוף וגם נצר קיבלו חינוך מקצועי טוב, והקפדנות המקצועית הוטמעה בהם). לכן, אך טבעי שבנסיבות הללו יבקש נצר מפרקליטו המקומי לבדוק "שהכול כשר", דהיינו שהכול חוקי ותקין, ושיבקש זאת באמת ובתמים.
ואם לא די בכך, הרי שנצר כתב זאת ברחל בתך הקטנה, והצמיד את "שאלת הכשרות" שלו לבקשה האופרטיבית הבאה: "הייתי גם שמח לראות את המסמכים הקשורים להעברת השמות". לשון אחר, נצר ביקש לראות את מסמכי הירושה (אלו "מסמכי העברת השמות" היחידים בשלב זה) כדי לוודא שהכול חוקי ותקין ("שהכל כשר"). מילת הקישור "כדי", אף מופיעה במקור בין שני חלקי המשפט.
אסכם זאת כך: לא הייתה זו בקשה לבדיקת כשרות בבדיחות הדעת, אלא בקשה לבדיקת כשרות למהדרין!
41. פגישת החתימה נקבעה ליום 27.3.12. שמחיוף שהה במועד זה בחופשה באילת שתוכננה מראש. לכן, וכדי שלא לדחות את החתימה בשל היעדרותה המתוכננת של לוי לאחר מכן, "שלח" שמחיוף לחתימה את שותפו שפיצר ועו"ד צעירה ממשרדם [ס' 21 לתצהיר שמחיוף]. הדבר היה ידוע ומוסכם גם על נצר [עדות שמחיוף, בעמ' 1375-1374; עדות נצר, בעמ' 697 ].
פגישת החתימה נערכה במשרדה של לוי, ונכחו בה מצד אחד המוכר-המתחזה, לוי, ועו"ד נוספת ממשרדה, ומהצד שני נצר-האב, שפיצר, ועו"ד טואטי ממשרד שפיצר-שמחיוף [ס' 37 לתצהיר לוי; עדות שפיצר בעמ' 1264, 1273].
החוזה נחתם באותו יום ע"י המתחזה כ"דוד קונפינו" המוכר, וע"י נצר-האב מטעמו של נצר הקונה (כמיופה כוחו לפי ייפוי כוח נוטריוני). העתק החוזה צורף כנספח א' לתצהיר קונפינו.
42. כפי שציינתי בס' 20 לעיל, המתחזה הגיע לפגישת החתימה ללא תעודת זהות "מקורית", והוסכם בין הצדדים כי החוזים החתומים יוותרו בנאמנות בידי שפיצר עד לזיהויו של המתחזה במשרד שפיצר-שמחיוף באמצעות תעודת זהות מקורית. ואמנם, וכפי המסוכם, ביום 29.3.12 הופיע המתחזה במשרד שפיצר-שמחיוף, והציג בפני שפיצר וטואטי את תעודת הזהות "המקורית". שפיצר זיהה את המוכר באמצעותה של התעודה "המקורית", ובהתאם לכך אף "שיחרר" שפיצר את החוזים שהוחזקו בידיו הנאמנות.