43. תעודת הזהות "המקורית" שהביא המתחזה היא תעודת "פלסטיק" הנחזית כמקורית. היום מסכימים הכול, כי מדובר בתעודת זהות מזויפת, ואף הוגשה תע"צ בעניין זה שלא הייתה במחלוקת [מ/29]. כן נוכחנו, כי מדובר בתעודה ששונה בפרטים מינוריים מצילום התעודה שהיה בידי לוי בטרם החתימה.
ואולם בשעתו בחן שפיצר את התעודה, ואף השווה בין הצילום שנעשה ממנה במשרדו [מ/50] לבין צילום התעודה שנתנה לו לוי במועד החתימה [מ/49]. שפיצר התרשם כי תעודת "הפלסטיק" שהוצגה בפניו היא תעודה מקורית ואותנטית, לאחר שבדק שהמספרים שבה מתאימים למה שבידיו, והתמונה מתאימה לאדם שבפניו. לכן "שיחרר" שפיצר את החוזים כאמור לעיל. יתרה מכך, לאחר מכן, וכמעשה זהירות גרידא, השווה שפיצר בין צילום התעודה שנעשה במשרדו לבין הצילום שמסרה לו לוי. הוא בחן את הדברים, והתרשם שהצילומים זהים. לכל האמור לעיל, ראו עדות שפיצר בעמ' 1279-1274, ובעמ' 1291-1290. עדותו של שפיצר אמינה עליי לחלוטין, ואני סומך ידיי עליה.
44. ב"כ קונפינו ביקשה לשכנעני באותות ובמופתים, כי תעודת "הפלסטיק" האמורה, היא תעודה שמעידה על פניה שהיא מזויפת, במיוחד בהשוואה לצילום שלוי מסרה לשפיצר. הדגש היה על מיקומן השונה של הכוכביות מעל התאריך העברי, במרכז או בצד.
בכל הכבוד, לא שוכנעתי בדבר. אין כל פגם ניכר לעין על פני התעודה מפלסטיק שהוצגה בפני שפיצר. הקושי ניתן לגילוי רק מהשוואה בין שני הצילומים. שפיצר היה היחיד שנחשף אז לשני הצילומים, והוא לא הבחין בכל שונות כאמור לעיל. וחשוב מכך, ההבדלים בין שני הצילומים הם מינוריים, שוליים, וממש נסתרים מהעין. צריך להיות "שרלוק הולמס" כדי לגלותם. וסטנדרט זה אינו נדרש מאף אחד בעסקאות מקרקעין.
לפיכך, ואף שתעודת הזהות "הפלסטיקית" של המתחזה היא תעודה מזויפת – לא ניתן היה לגלות את דבר הזיוף שבה מתוך בחינה ויזואלית בזמן אמת.
45. במהלך המשפט, הקדישו הצדדים זמן רב לשאלת רישומה של הערת האזהרה לטובת נצר. הבקשה לרישום ההערה הוגשה ע"י שמחיוף, כאשר הוא מאמת את חתימותיהם של המוכר והקונה; ולפי הרשום בטופס הבקשה [נספח 15 לתצהיר לוי], השניים חתמו בפני שמחיוף ביום 27.3.12, הוא יום החתימה על החוזה במשרד לוי.
ברור שלא כך היה, משום ששמחיוף שהה בחופשה באילת באותו מועד, ולא נכח בפגישת החתימה. התאריך גם מתוקן בכתב יד, כאשר מלכתחילה נכתב 4.4.12. שמחיוף אישר שהוא תיקן את התאריך בכתב ידו, ושהוא למעשה "אשרר" ביום 4.4.12 את החתימות שנעשו קודם לכן [עמ' 1352-1348].
אין ספק, שמדובר כאן בהתנהלות לא תקינה מצידו של שמחיוף. אימותי חתימה צריכים להיות מדויקים ולא "מותאמים", ורק מי שחתמו בפניו יכול לאמת חתימה.
ואולם בסופו של דבר מסתבר, שעניין זה כולו אינו רלבנטי להכרעה במשפט. שהרי גם ללא הערת אזהרה ניתן היה להשלים את רישום המכר ולהעביר את הבעלות על שם נצר, כפי שנעשה בסופו של דבר; והכשל שנפל בטיפול בהערת האזהרה לא שינה דבר לעניין זה.